Page 227 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|227‬‬

‫נים מני ֵמי ישותי זועק ומוחה נגד התנועה הזאת בכיוון הלא נכון‪ .‬לא‬
‫היה לי מושג אז‪ ,‬שזה עתיד להיות מסעי האחרון מערבה‪.‬‬

‫בספטמבר המשכנו לעבוד על הסרט בניו יורק‪ ,‬אבל בזמני הפנוי‬
‫התחלתי ללמוד גרמנית עם מורה פרטי‪ ,‬שאת שירותיו שכרתי‬
‫בספונטניות דרך "קרייגסליסט"‪ ,‬מוזיקאי ג'ז צעיר מאזור כפרי‬
‫בבוואריה ששמו מיכאל‪ ,‬בעל בלורית שיער בלונד־לבן ופנים נעריות‪.‬‬
‫נפגשנו פעמיים־שלוש בשבוע‪ ,‬לפעמים בברוקלין שבה גר‪ ,‬ולפעמים‬
‫הוא תפס רכבת צפונה ולמדנו בחצר‪ ,‬שהתרככה עכשיו באיטיות‬
‫ובעדינות לכדי סתיו זהוב‪ .‬מיכאל עזר לי להתכוונן לכמה תחנות‬
‫רדיו גרמניות; באותם ימים התנגנה ברקע כל העת ‪,B5 aktuell‬‬
‫תחנת הרדיו המקומית מאזור מגוריו של מיכאל‪ ,‬והתוודעתי לשמות‬
‫הכבישים‪ ,‬המחלפים והעיירות באזור‪ ,‬עד שידעתי אותם בעל־פה‬
‫בעקבות ההאזנה לדיווחי התנועה ומזג האוויר אגב ביצוע מטלות‬
‫הבית‪ .‬אבל מה שריתק אותי יותר מכול היו תוכניות הספרות‪ .‬עכשיו‬
‫יכולתי להאזין לספרים מוקראים במסגרת ‪ ,Hörspiele‬מעין תסכית‪,‬‬
‫ואינספור ראיונות עם סופרים והקראות חיות ודיונים נלהבים בין‬
‫מבקרים ספרותיים‪ .‬תפיסותיי בנוגע לסוגיה מהו להיות גרמני נעשו‬
‫לאיטן מורכבות יותר‪ .‬תחילה היו אלה מרקוס ואמו; עכשיו היה זה‬
‫המורה שלי‪ ,‬מיכאל‪ ,‬בחור צעיר רגיש‪ ,‬ביישן ואינטליגנטי‪ ,‬שנאבק‬
‫לעזור לי להפוך את היידיש שלי לה ֹוכד ֹויטש‪ ,‬גרמנית רשמית‪ ,‬אף‬
‫על פי שלא היה דבר שהכשיר אותו לאתגר הזה‪ .‬זכרתי את עצתו של‬
‫בנימין‪ ,‬המכר מ ֵלילי האחרון בברלין‪ ,‬ומצאתי את אותה מעטפה ישנה‬
‫שהייתי להוטה כל כך לשים בצד לפי יותר מעשור‪ .‬עברתי בקפידה‬
‫על תכולתה‪ ,‬כאילו זו הפעם הראשונה‪ .‬כי להחלטה לפתוח בפרויקט‬
‫הזה היתה משמעות שהגיעה הרבה מעבר לדרכון‪ .‬זאת היתה בגידה‬
‫בקהילתי‪ ,‬במשפחתי‪ ,‬בסבתי — לא בגידה פיזית בלבד‪ ,‬כי אם גם‬

‫רוחנית‪.‬‬
‫אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי‪ ,‬לא עם כל התצלומים והמסמכים‬
‫המונחים לפניי לראשונה זה שנים רבות‪ ,‬כשהמידע מכה בי בצורה‬
‫חדשה לגמרי‪ .‬מדוע כתב דודי על הסבא־רבא המסתורי הזה שלי?‬