Page 222 - 9322

‫‪ 222‬דבורה פלדמן|‬

‫בבעיית הפונדמנטליזם בתוך הקהילה היהודית‪ .‬הותקפתי באכזריות‬
‫רבה משום שהעזתי לדון בדיני טוהרה ונידה — שהם עצם הבסיס‬
‫לדיכוי הפטריארכלי של נשים‪ ,‬שההיסטוריה היהודית רוויה בו‪ .‬ואז‪,‬‬
‫בניסיון לבנות את חיי מאפס מחוץ לעולם החסידי‪ ,‬יצאתי למסע‬
‫לגילוי גרסה משלי של יהדות שתיראה לי כנה‪ ,‬חומלת ואמיתית‪ .‬אבל‬
‫צורת היהודיות הזאת שביקשתי אחריה לא התיישבה בנוחות עם שום‬
‫תפיסה קבילה‪ ,‬או כזו של הזרם המרכזי‪ ,‬ומבקריי היו יכולים לטעון‬
‫עכשיו אפוא שהיהודי ּות שלי איננה אמיתית‪ .‬האפשרות שיהודיות‬
‫אותנטית יכולה להתקיים מחוץ לספקטרום הצר שלהם היא תועבה‬
‫בעיניהם‪ ,‬כפי שהיתה בעיני פרנסי הקהילה שנידו מקרבם את שפינוזה‬
‫לפני מאות בשנים‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬אינני אלא יהודייה; יהודי מוחרם‬
‫הוא עדיין יהודי‪ ,‬סגור לבדו בעולם משלו‪ ,‬נמ ֶנה רק כדי להידחות‪.‬‬

‫ההדרה הכפולה נצרבת בו כפצע‪.‬‬

‫אבל האמת שהיה עליי להכיר בה עכשיו‪ ,‬אם רציתי להשתחרר פעם‬
‫לא רק מכבלים מוחשיים‪ ,‬אלא גם מן השלשלות שבהן אנו מתוכנתים‬
‫לכבול את עצמנו לא פעם‪ ,‬היתה שאני עצמי בורחת מפני היהודיות‪.‬‬
‫התרעמתי על הזהות הקבוצתית והפוליטיקה הנלווית לה שנכפו‬
‫עליי כמין ירושה מעיקה; ניהלתי קרב בלתי אפשרי להשתחרר מן‬
‫השורה שנולדתי לתוכה ולאמץ את הייחודיות — ועמה את הרודנות‬

‫— הגלומות בהיות בת־אנוש ותו לא‪.‬‬
‫התקווה הישנה שנותרה בי היתה‪ ,‬לכל הפחות‪ ,‬האפשרות לחיות‬
‫בין אנשים שיקבלו את זה בי כדבר מה טבעי וסופי‪ ,‬במקום להטיל‬
‫עליי חרמות ונידויים בני־זמננו‪ .‬האם ביום מן הימים אמצא את עצמי‬
‫בקבוצת שווים אמיתית‪ ,‬בעולם שאת שפתו הרגשית אני מבינה‪,‬‬
‫ב ָמקום שבו לא אהיה אנוסה לקרוס תחת הלחץ ללכת ב ִתלם של נוהג‬
‫ותכתיבים? האם עולם כזה קיים בכלל? חשתי שיש בנמצא עולם כזה‪,‬‬
‫אבל ידעתי שאצטרך לחקור את מיפויו‪ ,‬שכן אפילו יהיה עליי לחכות‬
‫עד שבני יהיה מבוגר‪ ,‬אין עוררין על כך שיום אחד אתבע את מקומי‬

‫בתחומיו‪.‬‬