Page 220 - 9322
P. 220
220דבורה פלדמן|
שגדלתי בו; הייתי נחושה להגיח מהר ככל האפשר מאותן תחושות
אובדן וחוסר־בית כמתוך פקעת־גולם שזמנה עבר ,להשיל מעליי
את הקליפה חסרת התועלת ולמתוח את העצמי החדש שאין לו דופי
כאילו נולדתי מחדש .עכשיו התברר שהחיים שחלמתי עליהם עדיין
רחוקים מאוד ,אם הם בני השגה בכלל.
בערב פסח מצאתי את עצמי פעם נוספת ישובה לשולחן בפריז עם
ריצ'רד ופטרוניו הרבים ,נהנית ממנת " ֶלה צ'יזבורגר" ויין אדום.
ברונו ,פטרונו של ריצ'רד ,שבלורית שערו הלבן השתלשלה על עיניו
כאילו התיר השיכרון את רסנה ,נרכן אליי עכשיו לחלוק עמי תצפית,
שברגע הראשון היה בה משהו מערער.
"את יודעת ,דבורה ,מאז ומעולם ראיתי בחוקי הדת של כשרות
וחלאל סוג של אלימות ",הוא אמר" ,גם אם הם נראים נורא פסיביים,
כי יש איזו אלימות בסיסית שטבועה בהרחקת אנשים מהשולחן
של ָך .השולחן ",הוא התעקש ,כדרכם של רוב הצרפתים" ,הוא המכנה
המשותף לכל בני האדם .לחסום לאחרים את הגישה הוא לחלל את
האנושיות שלך עצמך".
הייתי מופתעת ממידת הנוחות שבה ברונו מביע דעה חצופה,
שלא לומר לא תקינה פוליטית ,מעין זאת ,אבל לא היתה בפי שום
תשובה קלילה לדבריו .תחת זאת העפתי מבט סביבי על הקבוצה
האפיקורית התוססת הישובה לשולחן ,ואף על פי שלא הונהג שום
ריטואל מיוחד לציון האירוע ,הרגשתי פתאום שיש משמעות טקסית
בארוחה שחלקנו .היה ערב פסח ,והייתי כאן ,ואולי סבי בכל זאת צדק
בכך ,שהחג עוסק פחות ברגע חיתוך כב ֵלי העבדות ויותר במה שבא
לאחריו :המסע הארוך והאיטי לעבר עתיד חדש.
זכיתי להצצה בעתיד הזה בדמות בני ,שסיפר את סיפור הפסח
לחבריו לכיתה ב' בשלב שבו למדו בשיעורי ההיסטוריה על עבדות
האפריקנים־אמריקנים .המורה שלו סיפרה לי ,שהוא נראה גאה מאוד
לשתף את חבריו בנקודת המבט שלו; חלקם שמעו על החג לראשונה
מפיו .כשהילדים התבקשו לדבר על האנשים במשפחותיהם שהפגינו
אומץ לב בנסיבות קשות ,בני סיפר את הסיפור שסיפרתי לו פעמים
