Page 216 - 9322
P. 216
216דבורה פלדמן|
מן הסתם ידעתי ,עוד לפני שעליתי למטוס ,שמערכת היחסים בינינו
נגמרה ,או לפחות הפן הרומנטי שלה נגמר ,וכשהודעתי על כך למרקוס
כעבור כמה ימים ,אינני יכולה לומר שהוא נשמע מופתע .כעבור שנים
אני עתידה להסביר לו שלפעמים אנחנו מתאהבים לא באנשים עצמם,
אלא באפשרות של התפתחות אישית מואצת שהם צופנים בחובם,
ָּבאופן שבו יש ביכולתם להפוך אותך למשהו שלתחושתך קרוב יותר
לאדם שאת משוכנעת שיעלה בידך להיעשות בסופו של דבר .יידרש
לו קצת זמן להבין מה אני מנסה להגיד לו ,אבל בסופו של דבר הוא
עתיד להגיע למסקנה ,שהחוויה שלו היתה תמונת ראי של החוויה
שלי ,שגם הוא הזניק את עצמו לעבר שלב חדש בדמותו עקב המפגש
איתי .לאמיתו של דבר כל קשר ,חטוף או מקיף ,מוסיף פנים חדשות
לעצמי שלנו ,אבל התהליך הזה נדמה דחוף יותר כשהעצמי מצטייר
לנו כמשטח ריק נטול כל פנים.
באשר לכל מערכות היחסים שיצרתי במהלך שנות המעבר ההן,
הזיכרונות שהותירו צבועים בגוון של אשמה ,מאחר שאיני יכולה
להפריד בין החיבה שרחשתי לאדם ובין המעשה הראשוני והאמיתי
מאוד של השימוש בו כזרז למטמורפוזה האישית מאוד שלי ,כאילו
שיחקתי את שני הצדדים על לוח שחמט .ייתכן שזה גם הרמז העיקרי
שבישר על ההבנה שהגעתי לעבר השני ,שכן מערכות היחסים שלי
חדלו פתאום להיות תעלות הולכה לאיזה יעד רחוק ונעשו ליעד עצמו.
אני יודעת שהתהליך הזה ,לתפוס טרמפ על אנשים כאילו הם כלי
רכב שנושאים את המטען שלי לכיוון הנבחר ,היה בלתי נפרד מיעדי
המקורי ,היעד הלא־מודע שהצבתי לעצמי לפני שנים רבות ,כשעזבתי,
להיחלץ מן הפחדים והשיפוטים הלא־רציונליים העזים שנצרבו בי
בימי ילדותי ,ושמרקוס מילא תפקיד חיוני במסע הזה אל החופש.
ידעתי שהתקדמתי צעד נוסף במסלול שלי ,גם אם לא ידעתי להצביע
כיצד בדיוק ,או כמה צעדים עוד נותרו לי .אבל חשתי בכך ,באותה
המידה של ביטחון שבה יכולתי להשקיף לאחור על התהליך שהתרחש
במהלך השנים האחרונות ,על השינויים העזים שעברתי .ידעתי
שדפוס רכבת־ההרים הזה עתיד להימשך עוד זמן מה ,שבעוד כמה
שנים מהיום אהיה גרסה שונה של עצמי מהיום ,בדיוק כשם שהיום
