Page 213 - 9322
P. 213
המורדת — אל החופש בברלין |213
אנשים אמיתיים שנרדפו על ידו .נראה לי שזה פשוט הכה בה
פתאום".
"אבל אני יהודייה! היא לא נכנסה לטראומה כשהיא פגשה אותי".
"נכון .אבל נראה לי שרק עכשיו היא מתחילה לעכל מה זה אומר,
את מבינה .היא אף פעם לא התמודדה עם זה קודם לכן ,כי זה אף
פעם לא עלה".
מאוחר יותר ,אצלי בסלון ,היא סיפרה לנו על זיכרונותיה מאביה,
איך הרביץ פעם לאחיה הגדול כשזה חזר הביתה וסיפר על סרט שואה
שהמורה הראה בכיתה .לאחר מכן הוא ביקר את המורה בביתו ואיים
עליו שיגיב באלימות אם אי־פעם ַיראה שוב טינופת כזאת בכיתה.
"לא אכפת לי מה ההורים שלך עשו ",אמרתי" .אני רוצה לחיות
בהווה .אני רוצה שהחיים שלי יהיו מלאים באהבה והבנה ומחילה .אני
לא רוצה להיתקע עם כל אותן טינות ישנות ודעות קדומות נושנות
שגדלתי איתן .אני רוצה להשאיר אותן מאחור".
"כן ,אבל לך זה אולי קל יותר ",היא אמרה" .רק המוחלים יכולים
לדבר ככה .האשמים אינם יכולים פשוט להגיד ,שהם רוצים להשאיר
את זה מאחור".
בערב הסעתי אותם בחזרה לנמל התעופה בקהות חושים .לא יכולתי
לדמיין איך ארגיש ברגע שמרקוס לא יהיה שם יותר .בנקודת ההורדה
מרקוס הסתכל עליי ואמר" ,זה כמו לעשות צניחה חופשית .את
יודעת שיש לך מצנח קשור על הגב ,אבל ההרגשה היא שאת נופלת
אל מותך .ככה זה מרגיש להיפרד ממך כרגע ".הוא צחק בחולשה,
בעיניים עייפות .זיהיתי בפניו אותה תשישות שהרגשתי אני קודם
לכן .התחושה היתה עזה מדי ,אינטנסיבית מדי —היה ברור שהוא
מרגיש לגמרי מחוץ־לאיזון כמוני.
"אנחנו נהיה בסדר ",אמרתי נמרצות" .המצנח ייפתח .נחזור
לשגרות הרגילות שלנו".
"אני לא יודע ",הוא אמר" .אולי ".הוא הביט בי נוסעת משם,
אוחז בתרמיל בשתי ידיו .העפתי מבט בודד בפניו האומללות במראה
הפנימית.
