Page 208 - 9322
P. 208
208דבורה פלדמן|
מסוגלת לחיות בגרמניה ,חשבתי ,לא כשאני מסתכנת בהיתקלות
באנדרטאות בכל עבר.
בנמל התעופה התקשרתי למרקוס .לא דיברנו זה זמן מה .הייתי טרודה
בענייניי.
"תהיתי אם תתקשרי ",הוא אמר" .חשבתי שזה שאנחנו לא יחד
אולי ירגיע קצת את התשוקות שלך".
"זה מה שקרה אצלך?"
"אם כבר ,התשוקות שלי רק גדלו".
"אז למה להניח שהמצב אצלי שונה?"
"נראה לי שאנחנו תמיד מפחדים".
"אתה זוכר את הקטע ההוא ב'גאווה ודעה קדומה' ,שדארסי מספר
לאליזבת שהוא אוהב אותה בניגוד לשיקול דעתו ולמרות מעמדם
הנחות של הקשרים החברתיים שלה ,והיא נעלבת כל כך?"
"אהמ ",הוא אמר.
"נראה לי שאני אוהבת אותך בניגוד לשיקול דעתי .בניגוד לחלק
בי שאומר שאתה גר רחוק מדי ואתה צאצא של נאצים ,בניגוד לכך
שזה מסובך בטירוף מכדי שזה יעבוד .אני לא מאמינה שנתתי לזה
לקרות".
"נראה לי שאפשר לומר שגם אני אוהב אותך ,נגד כל הסיכויים.
אני באמת חושב שכן ,כן ",הוא אמר ,כאילו הוא בודק את עצמו כדי
לוודא.
הרגשתי את בטני שוקעת" .מה אנחנו הולכים לעשות? אין שום
סיכוי שזה יצליח".
"אני בא לבקר אותך בספטמבר ",הוא אמר" .בואי נראה איך זה
הולך".
"או־קיי ",לחשתי" .אני צריכה לעלות למטוס עכשיו".
"תתקשרי אליי כשתגיעי הביתה".
"אני אתקשר".
התמקמתי במושבי והסתכלתי החוצה מהחלון ,תוהה על יכולתי
לעורר תנועה רבה כל כך בכל פעם שאני בחו"ל ,ואיך תהיה התחושה
