Page 203 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|203‬‬

‫בחדר הבא הוסברו מחנות המוות‪ .‬ילד קטן כבן שבע ישב באחד מתאי‬
‫ההאזנה עם אוזניות צמודות לראשו‪ ,‬והקשיב למידע על דרך פעולתו‬
‫של אושוויץ‪ .‬הסתכלתי עליו בזעזוע‪ :‬הוא היה יכול להיות בני‪ ,‬והוא‬
‫הישיר מבט נוגה אל עיניי האדומות הנפוחות‪ .‬אתה לא צריך להיות‬
‫כאן‪ ,‬רציתי לומר; אתה צעיר מדי‪ .‬האם יש באמת בנמצא ילד בן שבע‬

‫שצריך ללמוד על מחנות מוות?‬
‫יצחק עדיין לא ידע על השואה‪ ,‬ונוכח העובדה הזאת קלטתי‪ ,‬שאיני‬
‫מסוגלת להיזכר בתודעה שלא כללה אותה‪ .‬האם המודעות לקיומם‬
‫של סבי וסבתי צמחה בי מלכתחילה כמודעות אליהם כניצולי רצח־‬
‫עם? האם היה פעם רגע‪ ,‬שבו לא יישרתי את זהותי בצורה מסודרת‬
‫ומושלמת כל כך עם זהותם‪ ,‬עם הידיעה הוודאית שגם אני הייתי‬
‫משמשת אז מטרה‪ ,‬ועדיין אשמש כזאת אם העולם יצא שוב מדעתו‬

‫לפני שאמות?‬
‫בחדר צדדי‪ ,‬קבוצה של תלמידים גרמנים מחאה כפיים בחוזקה אך‬
‫בשוויון נפש שעה שניצולת שואה סיימה את דבריה‪ .‬כשיצאו מהחדר‪,‬‬

‫פניהם כמו אמרו‪ ,‬כן‪ ,‬עוד אחת‪.‬‬
‫נזכרתי איך ראיתי את ראשו של בני כשנולד‪ ,‬את תלתליו הלחים־‬
‫עדיין בלונדיניים בוהקים‪ ,‬וחשבתי‪ ,‬תודה לאל‪ ,‬הוא יעבור כ ֹלא־יהודי‪,‬‬

‫לפני ששבתי וקרסתי על הכר‪.‬‬
‫אחר כך כתבתי משהו בספר המבקרים‪ ,‬מתחת למסר מסטודנט‬

‫אוקראיני צעיר שכתב‪" ,‬עלינו לזכור תמיד‪".‬‬

‫איך אוכל לתאר את ההרגשה הזאת‪ ,‬שאני חיה ובה בעת‬
‫רצוחה? צאצאית של החיים והמתים? חלק מנשמתי נמחק‪ .‬איך‬
‫ארפא אי־פעם את הפצע הזה במשפחתי? איך אספר על כך‬

‫לבני?‬

‫חתמתי את שמי תחת הדברים‪.‬‬

‫ביציאה‪ ,‬מצאתי את עצמי מול תצלום בגודל טבעי של ברגן־בלזן‬
‫ברגע השחרור‪ .‬זה המראה שקידם לראשונה את פניהם של החיילים‬