Page 200 - 9322
P. 200
200דבורה פלדמן|
"לי זה היה משנה ",עניתי.
בלילה האחרון ישנו יחד במיטתו הצרה ,כשאף אחד משנינו לא זז
מן התנוחה שנרדמנו בה ,זרועותיו חובקות אותי ,ואוויר הקיץ החמים
אופה אותנו כעופות בגריל .ראשי הסתחרר כשהתעוררתי .מרקוס היה
צריך לחזור לעבודה ,ואני הייתי צריכה לתפוס רכבת לברלין ,שבה
אעביר את השבוע הנותר עד טיסתי בחזרה .הוא נישק אותי על מצחי.
"תתקשרי אליי כשתגיעי ",הוא אמר .הינהנתי ,וממושבי על יד חלון
הרכבת הבטתי בו עוזב בכבדות את הרציף בלי להפנות את ראשו
לאחור ולו פעם אחת .אם טיפחנו בלבנו כוונה כזאת ואם לא ,מהר
מאוד יתחוור שמערכת היחסים שלנו כבר קיבלה חיים משל עצמה,
ויתברר שאף אחד משנינו אינו מסוגל לעצור את מסלולה הטבעי.
מיד עם הגעתי לברלין הרגשתי כאילו אבדה לי תחושת ההתמצאות
הקסומה שהנחתה אותי ברחבי שאר אירופה .אתרי ברלין השתרעו
סביבי מכל עבר ,והרגשתי מגומדת נוכח היקפה ,מכותרת במפותיה
המסובכות ובתבניתה הכאוטית .הרחובות היו מלאים פיגומים ושוחות;
עבודות בנייה התנהלו מכל עבר .מה קרה לאותם רבעים מסודרים
ומחולקים בקפידה ,שפגשתי בשאר ערים אירופיות? כאן הנהר לא
היה משהו שאפשר לחצות על גשר להולכי רגל; הוא אפילו לא היה
גוף מים שאפשר לראות בקלות בכללותו ,כפי שאפשר להשקיף על
ה ֶסן בפריז .מסילות מוגבהות חצו אותו הלוך ושוב ,ובניינים נרכנו
מעל חלקיו הצרים יותר.
בימיי הראשונים בעיר היה בי פחד מוזר לצאת מחדרי במלון.
מרקוס לא היה לצדי עוד ,ופתאום היה מוזר לנווט בחיי בלעדיו.
התאכסנתי בשולי הרובע היהודי העתיק ,אבל רק כשהעזתי לצאת
החוצה סוף־סוף ,קלטתי זאת .בית הכנסת העתיק היה מרוחק שתי
דקות הליכה מהמלון .הוא היה שמור להפליא במצבו הרעוע ,ופיסות
השיש והפסיפס השלמות שנותרו היו מוקפות סרטי הפרדה שחסמו
את הגישה אליהן .היה עליי לעבור בדיקה ביטחונית מקיפה כולל
גלאי מתכות רק כדי להיכנס פנימה .על הקיר החיצוני של הבניין
היתה לוחית זיכרון שתיארה כיצד ח ּולל בית הכנסת ובסופו של דבר
