Page 197 - 9322
P. 197
המורדת — אל החופש בברלין |197
"את בסדר?"
"כן ,נראה לי .אני צריכה קצת אוויר".
הוא חזר אל צד המיטה שלו והמשיך לקרוא כאילו לא קרה דבר.
בפטיו בחוץ הירהרתי בכך ,שאיש מעולם לא הביט בי כשהרגשתי
בשיא שיגעוני ועורר בי תחושה שזה נורמלי .אף על פי שאובחנתי
כסובלת מחרדה זמן קצר לאחר נישואיי בשידוך בגיל שמונה־עשרה,
זה היה התקף החרדה הראשון שלי זה שנים ,והוא התרחש ,גם זאת
לראשונה ,בשעת שינה .מה אומר לי גופי? האם אני בוגדת בסבתי
בכך שאני מזניחה את מסעה וממירה אותו ברומנטיקה עם האויב?
ומהו שמפחיד אותי כל כך במקום הזה? תהיתי .ידעתי רק שהגיע
הזמן לעזוב .לא חשוב כמה יפים המראות שפגשתי כאן ,הרגשתי מאוד
לא בנוח ,ולא יכולתי ליהנות מהם כמו שצריך .אולי עצם העובדה
שהכול יפה כל כך הוא בדיוק מה שהטריד אותי — האם יש לאזור
הזה זכות להיות ציורי כל כך ,ממש מתוך האגדות ,בשעה ששימש
ערש לידתה של אחת הזוועות הגדולות בעולם? כאילו הסתכלתי
מבעד לעדשת מעשייה של האחים גרים ,רציתי שהיער יתמלא אפלה
וסיקוסים ,השמים ייצבעו בסגול זועם .המקום הזה ,חשבתי ,צריך
לשקף את מה שקרה .זוהי עוולה מצדו להיראות תמים ורגוע כל כך,
בגידה בלתי נסלחת.
למחרת עזבנו את המלון ונסענו לפרנקפורט ,עוצרים רק לאכול
צהריים בעיירה קטנה ב ֶה ֶסן .הייתי צריכה להמשיך בהקדם לברלין,
כי ממנה הייתי אמורה לטוס בחזרה הביתה ,אבל החלטתי להישאר
יום־יומיים בפרנקפורט ,כי מרקוס סידר שאוכל לפגוש את אמו .הייתי
סקרנית לפגוש אותה משום שגדלה אצל נאצים אמיתיים .מרקוס
אמנם סיפר לי ,שמאז ומעולם היתה לה מערכת יחסים סוערת עם
משפחתה ואמונותיה ,ובכל זאת תהיתי אם אצליח להבחין בשמץ
של עקבות הרקע ההוא הטבועות באופייה ,כפי ששלי טבועות ללא
עוררין באופיי.
ָאדה התאלמנה לא מזמן וגרה עכשיו בדירה קטנה ששימשה אותה
כמקום המפלט האישי שלה לכל אורך נישואיה .היה לה גן יפה בחזית
