Page 195 - 9322
P. 195
המורדת — אל החופש בברלין |195
אינן מסוגלות לראות את האוכל המונח לפניהן .ואז התעופף דרור
אל תוך הקבוצה במהירות רבה כל כך ,שבקושי ראיתי אותו .הוא עזב
בכתם מטושטש עם האוכל בפיו.
"רואה?" קירקר מרקוס" .הן אפילו מטומטמות מכדי לאכול את
מה שזרקת להן".
הסתובבנו קצת בעיר ועצרנו בכל דוכן גלידה עד שכמעט התפקענו.
אחר כך יצאנו לנסיעה הארוכה חזרה ,עוצרים ב ָהאל שבטיר ֹול
לאפריטיף ואחר כך בזי ֶפלד שבטיר ֹול לארוחת ערב מאוחרת מאוד.
בדרך למלון העליתי את הנושא ,מנסה לעטוף את חוסר הביטחון שלי
עצמי בהומור שחור.
"אתה יודע ,אולי לא קלטת את זה ,אבל הסיפור ההוא עם הציפורים
היה מין מטפורה לכל הרעיון של הישרדות הכשירים ביותר ",אמרתי.
"אתה בודדת את הציפורים האינטליגנטיות ,כאלה שראויות שיאכילו
אותן ,ואז הכרחת אותן לרקוד למען הפירורים שלהן .זה די עולה
בקנה אחד עם כל סיפור הא ּו ּבר ֶמנש שלך ,לא?"
הוא הניד את ראשו בקוצר רוח" .כבר הסכמנו על זה ,לא? בגלל
זה אני איתך ,בשביל איזה תיקון עוול ,נכון?"
"זה כבר לא נראה לי מצחיק כל כך".
"שאני אפסיק להתלוצץ על זה?"
"אני זוכרת שקראתי על קטרין הימלר ,שהתחתנה עם יהודי
ישראלי ,בן של ניצולי שואה .היא נהגה לומר שהכול היה מושלם עד
שהם רבו ,ואז היא היתה נאצית והוא היה יהודי שלא מסוגל להתגבר
על זה".
פניו של מרקוס היו ריקות מהבעה .ידיו נותרו על ההגה שעה
שהאצנו בכבישים החשוכים.
"ברור שאני לא רואה את זה ככה ,כמו הנכדה של הימלר .אני
יודעת שאתה לא כזה; זה רק שלפעמים הקול שבראשי צועק כל
הגרמנים רעים ,הקול ההוא שגדלתי איתו ,הוא פשוט משתלט".
"כן .ברור".
רכנתי ונישקתי אותו וליטפתי את צווארו .היו לו פנים יפהפיות.
איך יכולתי להרגיש בעתה כזאת נוכח מערכת היחסים שלי איתו
