Page 196 - 9322
P. 196
196דבורה פלדמן|
בעצם הרגעים המזדמנים ,האקראיים ,שבהם היה נדמה שכל גופי
נרגש בנוכחותו?
למחרת הרגשתי שפופה משהו .שוב ירד גשם .החלטנו לנמנם
אחרי ארוחת הצהריים .נרדמתי לחצי שעה והתעוררתי בעיצומו
של מה שנראה כרגעי השיא של התקף חרדה .מימיי לא התעוררתי
במצב כזה .עוד לפני שפקחתי את עיניי בכלל ,הרגשתי את לבי דופק
בטירוף ,את גופי רועד בעוצמה.
שכבתי דקות אחדות משותקת מהלם ומפחד לפני שעלה בידי
ללחוש למרקוס ,ששכב לצדי וקרא ספר .הוא לא שם לב שהתעוררתי.
"מרקוס".
"כן יקירתי?"
"אתה יכול לבדוק לי דופק?" שאלתי .לא רציתי להצטייר
כמשוגעת .הנחתי שאני בטח נראית רגיל לגמרי על פני השטח ,מאחר
שעדיין שכבתי במיטה .אי־אפשר לראות לב דופק בפראות.
" ָיה ,ברור ",הוא אמר ,אחז בידי והביט בשעונו.
כעבור דקה הוא הסתכל עליי" .די מהירָ ,יה ,במיוחד לאור העובדה
שאת שוכבת במיטה ,מה?"
"מרקוס ,אני ,אני —" גימגמתי" .אני מרגישה ממש לא טוב".
הוא הביט בי בדאגה ,ובן רגע החרדה שלי התחילה להשתולל
כמו סוס מרוץ למשמע יריית אקדח .לבי הלם חזק עוד יותר ,ועכשיו
הרגשתי את ידיי ורגליי מאבדות תחושה .התחלתי להתנשם.
הוא קם וניגש אל צד המיטה שלי.
"אני פוחדת ,אני כל כך פוחדת ",צעקתי והתחבטתי מתחת
לשמיכות בניסיון להתנער מן התחושה.
"תירגעי ",הוא אמר ,אחז בזרועי והישיר מבט אל עיניי" .מה את
מרגישה?"
"שהכול רדום .מה קורה לי?"
"פשוט תנשמי ",הוא אמר.
עקבתי אחר נשימותיו ,עמוקות ואיטיות ,אף על פי שלא הרגשתי
שזה עוזר .כעבור עשר דקות התחלתי לחזור לעצמי במקצת ,אבל
עדיין הייתי המומה .התיישבתי.
