Page 201 - 9322

‫המורדת — אל החופש בברלין ‪|201‬‬

‫נהרס‪ .‬מתחת לתיאור הופיעה שורה באותיות מוגדלות ומודגשות‪:‬‬
‫לעולם לא לשכוח‪ .‬צילמתי את הלוחית‪ ,‬ואיש האבטחה העומד לצדה‬
‫חייך למצלמה‪ .‬רציתי להגיד לו שהחיוך איננו במקומו‪ ,‬אבל במקום‬

‫זאת בהיתי היישר לפנים והעמדתי פנים שלא הבחנתי בו‪.‬‬
‫לאחר מכן ירדתי לרכבת התחתית ונסעתי לעבר אנדרטת השואה‪,‬‬
‫כי אחרי הכול הייתי בברלין‪ ,‬בירת גרמניה‪ ,‬התחנה העיקרית במסלול‬
‫השואה‪ ,‬אז לאן עוד יכולתי ללכת? היה בוקר אפור של יום חול‪,‬‬
‫התחנות היו ריקות ושקטות‪ ,‬ומעל לפני הקרקע נראו לי רחובות העיר‬
‫הרחבים על הבניינים המודרניים הקרים שניצבו בהם מאיימים‪ .‬עד‬
‫עכשיו התרחקתי מתצוגות הקשורות בשואה‪ ,‬אולי לא במודע‪ ,‬אבל לא‬
‫היה מקום לדאגה — האנדרטאות כאן היו מרוכזות ותמציתיות‪ .‬ירדתי‬
‫אל התא התת־קרקעי מתחת לאנדרטה‪ ,‬שבו סיכמו את השואה למען‬
‫תיירים ותלמידים‪ .‬הצטרפתי לתהלוכת מבקרים שעברה באיטיות‬

‫במסדרונות‪.‬‬
‫"זה קרה ולכן זה יכול לקרות שוב‪ :‬זה לב ליבו של מה שיש לנו‬
‫לומר‪ ",‬היה ציטוט של פרימו לוי חקוק בקיר מאחורי הכניסה‪ .‬לוי‬
‫נכנס לספרייה שלי רק לאחרונה‪ ,‬אבל מיד עם היכנסו נשמע לי‬
‫כקולות סבי וסבתי‪ ,‬המספרים לי על אותן החוויות שמעולם לא היה‬

‫ביכולתם לנסח במילים‪.‬‬
‫דישדשתי בטור על פני התצלום ברזולוציה גבוהה של‬
‫האיינזצגרופן המתהלכים בתוך ערימה מתפתלת של נשים עירומות‬
‫שעורן חיוור כלבנה ברובים מורמים ויורים בכל אחת מהן אישית‪,‬‬
‫והמשכתי עם ההמון אל תוך חדר חשוך‪ ,‬שרצפתו היתה מכוסה אוסף‬
‫קטן של עדויות מוארות של קורבנות שואה שונים‪ ,‬שנאספו מגלויות‬

‫ומיומנים‪.‬‬
‫היה שם שיר מאת מיקל ֹוש ַרדנ ֹוטי‪ ,‬המשורר היהודי ההונגרי‬
‫שעכשיו נזכרתי שזולטן דיבר עליו בחיבה רבה‪ .‬הוא הופיע בתרגום‬

‫לאנגלית ולגרמנית‪ .‬לחשתי אותו לעצמי בקול‪.‬‬

‫צנחתי לידו‪ ,‬גופו התהפך והתקשה כמיתר מתפקע‪ .‬ירייה אחת‬
‫בעורף — אתה הבא בתור — לחשתי לעצמי; ְשכב ללא ניע‪.‬‬