Page 206 - 9322
P. 206
206דבורה פלדמן|
"זה בלתי אפשרי ",היא אמרה" .בחיים לא תצליחי לשים אותו
מאחורייך .אני מנסה כל החיים".
"אני חושבת שהולך לי לא רע ",אמרתי" .אני מאמינה שאני
מסוגלת להגיע לאיזו סגירת מעגל .הסיבה העיקרית שאני מרגישה
כל כך כבולה בזה היא כל החשאיות שגדלתי בה .ידעתי על השואה,
אבל אף אחד אף פעם לא דיבר איתי על החוויות שלו עצמו .כאילו
החיים לפני אמריקה היו חוויה קולקטיבית ,שאפשר לסכם במילה
אחת .אני צריכה להרגיש כאילו אני מכירה את הסיפורים האישיים;
נראה לי שזה יביא לי איזו שלווה .אני לא רוצה שהסיפור של סבתא
שלי יצטמצם לשייכות לקטגוריה רחבה".
בקבוצת התיירים היה גבר בלונדיני יפה .גרמני־שוויצרי ,גבוה
מאוד ,בעל קו לסת מסותת ושקעים מתחת ללחיים .עיניו היו גולות
כחולות צוננות תחת גבות זהובות .הוא לא דיבר הרבה .הזמנתי אותו
לכוסית אחרי הסיור; התברר שאנו מתאכסנים באותה השכונה.
"למה החלטת לבקר במחנה ריכוז כשאתה בברלין?" שאלתי,
תוהה מה אדם לא־יהודי בבירור ,וכל כך צעיר ונורמלי־למראה ,עושה
בסיור כזה.
"את לא חושבת שחשוב ללמוד על הדברים האלה?" הוא ענה.
"אצלי זה קרה במשפחה .מה הקשר שלך לזה?"
הוא כיחכח בגרונו והדף מעליו את הכוסית" .זה לא ברור לך?"
"המשפחה שלך היתה מעורבת איכשהו?"
"לא ,היא לא היתה ,אבל במובן מסוים נראה לי שכולנו מרגישים
מחוברים למאורע הזה ,משני הצדדים .כולנו השתתפנו בו ,ולו בכך
שעמדנו מהצד".
נזכרתי שפגשתי גבר גרמני בבית הקפה שלי בבית .פטר קראו לו; הוא
נולד זמן קצר לאחר המלחמה" .לכל גרמני יש סיפור ",הוא סיפר לי,
"על כך שסירבו לשרת אותו ,או על דלת שטרקו לו בפרצוף ,או על יד
שנשארה תלויה באוויר בדרך ללחיצה .אנחנו מקבלים את זה כמובן
מאליו .אבל כשהייתי ילד בבית הספר ,ההיסטוריה נגמרה במלחמת
העולם הראשונה .החינוך בנוגע לשואה התחיל רק בעת האחרונה,
