Page 207 - 9322
P. 207
המורדת — אל החופש בברלין |207
כשאנשים הרגישו שהם יכולים להפריד את עצמם די הצורך ממעשי
הנאצים".
צעדתי בחזרה דרך רחובות הש ֹוי ֶננפיר ֶטל ,הרובע היהודי העתיק,
בשעת אחר צהריים מאוחרת .היו בו כמה רחובות צדדיים שקטים
יפים ,עם שורות מסודרות של בתים משוחזרים להפליא שפעם גרו
בהם משפחות יהודיות מהמעמד הבינוני ,ועכשיו התגוררו בהם
דיירים צעירים בג'ינס סקיני .התקרבתי לפארק יפה תחום בשער ,ואז
הבחנתי ַּבפסל טורד־המנוחה בכניסה אליו .פעם זה היה בית קברות
יהודי ,קראתי .מאחר שהמצבות נהרסו לחלוטין בידי הנאצים ,הוא
היה לפארק ציבורי .ראיתי אמא צעירה עם בתה הפעוטה ,והקטנה רצה
בשבילי הגן על רגליים שמנמנות וצווחה באושר .לבי החמיץ פעימה
נוכח המחזה .האם ה ֵאם יודעת שבתה מתרוצצת על גבי קברים יהודים
מח ּוללים? איזה מין מציאות היא זו ,לגדל ילדים באותם הרחובות
ממש שכל כך הרבה דם נשפך בהם וכל כך הרבה הרס הומט בהם?
בערתי מרוב רצון לשאול אותן את השאלות אבל המשכתי
לשתוק ולהביט .היה קשה להודות שבאתי הנה בחיפוש אחר הסיפוק
שבידיעה ,שאיכשהו האדמה כאן נותרה חרוכה לעד ,שאין ביכולתה
עוד לתמוך בחיים מלאים .אבל מצאתי כאן ילדים משתובבים בין
רוחות הרפאים ,כאילו דבר מכל זה לא אירע .לימיני עבדה קבוצת
אומנים על פסיפס צבעוני על קיר בית הדירות הסמוך לבית הקברות.
פסיפס עליז של דולפינים ופרפרים .על הכרזה לצדו נכתב :פרויקט
קיר השלום.
לבסוף ,בדרכי חזרה ,ראיתי את השט ֹול ֶּפרשטיי ֶנה הראשונות שלי,
אותן אבני נגף שחיפשתי אחריהן בתזזיתיות רבה כל כך בזלצבורג.
הבחנתי בהן במקרה ,משוקעות מול בית אלגנטי ,מקבץ של ארבע
אבנים שעל כל אחת חקוק שם .הן היו לזכרם של בני משפחה שגרו
שם .האבנים נקבו בתאריך גירושם ובתאריך מותם .אבל מלמעלה
הן נראו תמימות כל כך ,חלק מן העיצוב התיירותי .כמה מצמרר היה
לחשוב על האנשים שצעדו על האבנים האלה בנונשלנטיות מדי יום
ביומו .אפילו קשה יותר לחשוב על האנשים שכוננו חיים בדירות
שפונו בשיטתיות עבור הגרמנים ה"אמיתיים" .בחיים לא אהיה
