Page 210 - 9322
P. 210
210דבורה פלדמן|
על מצוק להעיף מבט קרוב יותר ברצועת ערפל דקיקה ,שנותרה מעל
האוקיינוס לאחר שהשאר כבר התפוגג .הרצועה ,מקושתת בצדה
האחד כעין אלומת אור נשברת ,השתקפה במים כ ֶשסע כסוף בחול
הבוהק .שני ע ָקבים אדומי זנב צרחו מעלינו ,והרמתי את עיניי וראיתי
אותם מתעופפים במעגל סביב ירח כמעט מלא .הטלפון שלי צילצל.
זה היה אבא של יצחק.
"כן?"
"את בסדר? יצחק בסדר?"
"כן ,בטח .למה אתה שואל?"
"מישהו הפיץ שמועה שהתאבדת .השתגעתי מדאגה".
"איזה שטויות .לא ,אנחנו בסדר .אנחנו בדרך לים".
רק בתום השיחה שמתי לב לכל ההודעות בטלפון שלי .נכנסתי
לרשתות החברתיות וראיתי שאכן השמועה פורחת .חבריי בפייסבוק
תייגו אותה בפוסטים שכותרתם "רצח או התאבדות?" או "האם באמת
קשה כל כך לעזוב?"
צייצתי תמונה של יצחק ושלי" .מבלים בחוף הים! צר לי להפריך
את השמועות".
הכנסתי את הטלפון והעפתי מבט אחרון באוקיינוס הנהדר
המתנוצץ ,וחשבתי על האירוניה .מדוע יהיה מי שיאמין ,שאני עלולה
להיות שקועה ברגעי ייאוש דווקא עכשיו ,מששמתי מאחוריי את כל
אותן שנים איומות של נדודים ,כשחיי זה אך התחילו להיות אמיתיים?
אכן עזבתי ,והעזיבה הצדיקה את עצמה; זה לפחות היה ברור כשמש
למראה עליצותו של יצחק על החוף .אבל משהו אחר קרה לי הקיץ,
איזו התקדמות ניכרת לעבר עצמי .איזה סיפור נטמע בי; כבר לא
הייתי רוח רפאים ש ִאיום של כליה מרחף מעליה.
בספטמבר באו מרקוס ואמו לביקור .יצחק כבר התחיל כיתה ב',
והעלים החלו להסתלסל כשהגיעו .מזג האוויר היה נהדר ,עם שמים
כחולים בהירים שהציגו לראווה שקיעות שמש צחות וצלולות ,כמו
כדור המראות שהולך ומנמיך בערב השנה האזרחית .חתרנו בסירה
באגם הריק בשעת ערב ,לאחר שהמוני המבקרים מהקיץ שבו לעיר
