Page 214 - 9322
P. 214
214דבורה פלדמן|
חשבתי על מרחק אז ,על דפוס ההתקשרות שלי עם אנשים שחיים
רחוק יותר ויותר ,שהתהווה במהלך השנים האחרונות .תהיתי אם
זוהי פשוט דרך לשמר את הניכור שלי עצמי ,או שמא הבנתי באופן
כלשהו ,שהרחקת ציון היעד יותר ויותר מחשלת אותי להרחיק עוד
ועוד משורשיי.
התאמצתי כל כך בחיי להציב מרחק ביני ובין המקום שבאתי ממנו,
ואף על פי כן עדיין השתרעה לפניי מין תהום ,שהזכירה לי עד כמה
באמת יהיה עליי להרחיק.
האנשים האלה שבאו מרחוק להפיח חי ּות בחיי ,הם הניעו אותי.
הרגשתי כמו כלי משחק על לוח שחמט ענקי ,מתקדמת עקב בצד
אגודל לעבר הניצחון ,בעודי נתונה באחיזתו של מין גאון ממולח
שמתעקש להשקיף לטווח הרחוק .האסטרטגיה נראתה לפעמים לא
מובנת ,אבל אין להכחיש שעדיין נמצאתי על הלוח ,מתקדמת לעבר
איזה יעד סופי .מה ממתין מן העבר האחר ,זאת לא יכולתי לנחש,
אך כמה ומלהיב ומרגש זה היה לפרקים ,להרהר באותו חוף לא־נודע
שהמצפן הפנימי שלי שואף אליו ללא ליאות.
ייתכן שמתוך התנועה הזאת קדימה נפגשתי שוב עם מרקוס בנובמבר.
הפעם טסתי אני לפרנקפורט בזמן החלק הפנוי שלי בחופשת חג
ההודיה ,והוא אסף אותי מנמל התעופה .הפעם שמתי בצד את הלחץ
שהפעלנו על עצמנו במהלך הקיץ ותוצאותיו; השהיתי את מסעי
והסטתי את עצמי אל תוך היומיום של החיים .החלטנו לנסוע לפריז
לסוף השבוע ,לחזור אל מקצב הנסיעות הארוכות בדרכים שהגדירו
את מערכת היחסים בינינו למן הרגע הראשון .כשהתקרבנו לגבול
גרמניה־צרפת ,ראיתי ואן לבן גדול חונה בצד הדרך ,ומשפחה כהת־
עור עומדת כולה לצדו .המשטרה סרקה את פנים הרכב .האטנו
כשעברנו על פני השוטר המוצב בכביש; מרקוס פתח את החלון,
והשוטר התכופף להביט פנימה ,גורף במבטו תחילה אותי ואחר כך
את מרקוס" .לאן?" הוא שאל.
"פריז ",אמר מרקוס בחיוך.
השוטר הסתכל עליי שוב וגיחך" .נו ,אז תבלו יפה ,זוג יונים",
