Page 204 - 9322
P. 204
204דבורה פלדמן|
הבריטים ההמומים כשהגיעו .הם החלו מיד לתעד הכול .היתה תמונה
של נשים שלא נותר מהן אלא שלד ,יושבות בין ערימות גוויות כאילו
עלו מן המתים .זוועה שקשה לתאר :נפרש לכל מלוא העין ,חיזיון של
ישימון פוסט־אפוקליפטי .עמדתי מולה נטועה במקומי .סבתי היתה
עדה לזה .היא היתה שם ביום ההוא ,שרועה בתוך הזוהמה והניוול
וה ֵאימה הלא אנושית .התמונה לא תימחה מזיכרונה לעולם .הרגשתי
את הזעם מקודם לכן חוזר ועולה כמרה בגרוני .יצאתי מהתערוכה
ועליתי בריצה במדרגות להיעלם בין עמודי הבטון ההם .ההליכה
במעברים ביניהם היתה מערערת; פה ושם צדתי את צל־הרפאים של
מבקר אחר שעבר בחטף במקביל .רגע שם ,וברגע הבא כבר לא.
נעצרתי בין שני עמודים ורכנתי מעבר לאחד מהם והנחתי לעצמי
לבכות מתוך כוונה לייבש את דמעותיי לנסיעה הזאת אחת ולתמיד.
רק הפעם ,תוציאי את זה החוצה ,ותעברי את זה סוף־סוף .כבר לא
נשאר על מה לבכות .שום דבר מזה לא חדש לך .יום אחד תצטרכי
להפסיק לבכות על כל זה.
בלילה ההוא התעוררתי מחלום רע בשלוש לפנות בוקר בחדרי
החשוך־לגמרי במלון .שכבתי ערה ונזכרתי בתצלום האיינזצגרופן.
מה בגברים ההם עשה אותם מסוגלים לזה?
התקשרתי למרקוס .הוא היה ער.
"אני לא מצליחה לישון .חלומות רעים ".סיפרתי לו על התמונה.
"את יכולה למצוא אותה בגוגל ולשלוח לי?"
עשיתי זאת.
"תמונה רעה מאוד".
"בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה שיכולתי באמת לרצוח מישהו.
אני מלאה כעס ,וזה מפחיד אותי ,כי אולי זה מסביר איכשהו את מה
שהם עשו ,ואני לא רוצה שזה יסביר .זה לא יכול להסביר .בדיוק
נזכרתי במשהו שחברה טובה אמרה לי פעם ",קטעתי את עצמי פתאום.
"גם היא יהודייה ,עם סבתא ששרדה את המחנות .היא מקליפורניה,
ליברלית מאוד ,לסבית שהתחתנה עם אישה לא יהודייה .היא אמרה
שהיא יכולה לעמת את המשפחה שלה עם כל דבר בעולם — המשפחה
