Page 221 - 9322
P. 221
המורדת — אל החופש בברלין |221
רבות ,כיצד סבי וסבתי שרדו את המלחמה ,וכיצד יגונם חילחל
לדורות הבאים" .אני חושב שאמא שלי אמיצה כי היא למדה איך
להיות מאושרת ",הוא אמר" .אפילו כשכולם סביבה היו עצובים כל
הזמן".
האם באמת האמין בזה? האם הצלחתי להעמיד פנים? עבורי,
נס הפסח היה טמון במזגו השמח של בני ,בסקרנותו נטולת הפחד
וברגשותיו הלא מסובכים .הדהים אותי לחשוב שאני החוליה המקשרת
בינו ובין ֲע ָברי ,כי בעיני רוחי לא הצלחתי ליישב בין השניים בשום
פנים ואופן.
זה היה הפסח החמישי שלי מחוץ לחצר החסידית .חשבתי על
ההגדה וזכרתי את ההנחיות כיצד יש לספר ביציאת מצרים לארבעת
הבנים השונים :החכם ,הרשע ,התם ושאינו יודע לשאול .הבן הרשע
מצוטט כמי שמנסח את השאלה לאביו תוך שימוש בפנייה ״לכם״.
דבריו מפורשים כאילו הוציא את עצמו מן הכלל; הוא מניח שהתשובה
אינה נוגעת לו .ההדרה העצמית הזאת מרצון היא שמזכה אותו בכינוי
רשע .היא דוחה את העיקרון הבסיסי ביהדות ,שהוא קונפורמיות
והתחברות .כלומר ,הגאולה באה לנו באמצעות נשיאת האחד ּות
— האינדיבידואליות מביאה עמה את איום השבירה ,הקיטוע .מהי
התשובה הקבילה היחידה לבן הרשע הזה? ההגדה מורה להקהות את
שיניו ,כאילו הניסיון לענות לו על דרך ההיגיון חסר כל תקווה ,מאחר
שאינדיבידואלי ּות מרגע שהכתה שורש ,אי־אפשר לעוקרה ,והדרך
היחידה לנצחה היא לנטרל את אמצעי הביטוי שלה .אילו היה הרשע
במצרים ,אמור האב להגיד ,כי אז לא היה נגאל.
גם אני בן רשע — או ליתר דיוק ,בת רשעה — כך קלטתי עכשיו
כשהבטתי סביבי בשאר היושבים לשולחן ,המדברים וצוחקים כאילו
אין להם שמץ דאגה בעולם( .מעניין לציין ,שההגדה אינה טורחת
להנחות אבות כיצד לענות לבנותיהם).
הייתי הבת הרשעה בראש ובראשונה משום שעזבתי את החצר
החסידית וכתבתי ממואר על החיים בעולם ההוא ,מעשה של הדרה
ִמ ּבחירה בכך שהוא מפר את הכלל הלא־כתוב האוסר על עיסוק פומבי
