Page 172 - 22322

‫‪ 172‬רותם ברוכין|‬

‫כישלון? איזה כישלון‪ ,‬לעזאזל? שומרים לא מתערבים בענייני‬
‫מדינה ובפוליטיקה‪ .‬הוא לא היה יכול למנוע את הפינוי‪ .‬והוא בטח‬
‫לא היה מסוגל להציל רוח עיר גוועת לבדו — אפילו יחד‪ ,‬כעבור שנים‪,‬‬

‫כשהיינו שומר מנוסה והיורש הצעיר והחזק שלו‪ ,‬נכשלנו בכך‪.‬‬
‫אני מוחה את עיניי‪ ,‬וסוף־סוף הדמעות מתחילות לשכוך‪ .‬אני לא‬
‫באמת יכול לכעוס על אביב‪ .‬היא רק מילאה את בקשתו של השומר‬
‫שלה‪ .‬אני לא יכול לכעוס על אף אחת מהן‪ ,‬רק על אבא‪ ,‬וקשה לכעוס‬
‫על המתים‪ .‬במיוחד לאור הסוד הזה ששמר מפניי‪ ,‬שהכביד עליו כל‬

‫כך‪.‬‬
‫אבא שלי וימית‪ .‬שומר ערים ורוח עיר‪ .‬אלוהים‪.‬‬
‫"הרגשתי כל כך אשם‪ ",‬אני ממלמל‪" .‬עליי ועלייך‪".‬‬
‫אביב בוהה בי‪ ,‬עיניה רחבות מאוד‪ .‬זה מעולם לא עלה על דעתה‪.‬‬
‫מובן שלא‪ .‬היא ידעה שמערכת יחסים דומה התרחשה בעבר‪ ,‬שזה בסדר‪.‬‬
‫ואני הרגשתי אשם כל כך‪ ,‬שלא הייתי מסוגל אפילו לדבר על האשמה‪.‬‬
‫"אני חושב שזו אחת מהסיבות שאני‪ ...‬ש‪ "...‬אני משתתק‪ .‬לא‪ ,‬זה לא‬
‫הוגן‪ .‬היו לנו מספיק בעיות גם בלי תחושת האשמה התמידית שליוותה‬
‫אותי כמו צל‪ .‬אבל האם יצרתי לפחות חלק מהן רק כדי להרחיק אותה‬

‫מעליי?‬
‫אני קובר את פניי בידיי רק כדי להימנע ממבטה‪ ,‬שמח על החשכה‬
‫הפתאומית המקילה את הכאב ההולם מאחורי עפעפיי‪" .‬חשבתי כל‬
‫הזמן‪ ,‬אם הוא היה חי‪ ,‬אם הוא היה רואה אותנו‪ ...‬כמה הוא היה כועס‪.‬‬

‫דמיינתי אותו קורא לי חסר אחריות‪ ,‬חולני‪"...‬‬
‫אני שומע את הכיסא לידי חורק כשאביב מתיישבת עליו‪ ,‬ואצבעותיה‬
‫מרחיקות את ידיי מפניי‪ ,‬מונעות ממני להסתתר מפניה‪" .‬זה היה יכול‬

‫להיות די צבוע מצדו‪ ,‬לא?" היא שואלת‪ ,‬קולה צרוד כקולי שלי‪.‬‬
‫אני בוהה בה לרגע‪ .‬פניה שטופות דמע‪ ,‬אבל חיוך קטן מתחיל‬
‫למשוך מעלה את זוויות פיה‪ ,‬ופתאום הופך לצחוק מצלצל‪ ,‬כמו ילדים‬
‫שרודפים זה אחר זה במשחק תופסת בגינות העירוניות‪ .‬ובבת אחת אני‬
‫צוחק איתה‪ ,‬צחוק מר־מתוק ואמיתי ופרוע‪ ,‬צחוק ששוטף מתוכי את‬

‫חוסר האונים והתסכול והכעס והבלבול והאובדן‪.‬‬
‫הרגע חולף‪ ,‬ולבסוף אביב אומרת ברכות‪" ,‬אני מצטערת שלא‬
‫סיפרתי לך‪ .‬חשבתי שאתה יודע שיחסים בין רוחות ערים לשומרי ערים‬