Page 169 - 22322
P. 169
שומרי הערים |169
אביב נאנחת" .כן .זה היה עוזר אם היינו מדברים על זה .אבל לא
רק אתה בחרת להימנע ממני .אני בחרתי להימנע ממך — ומכל אחת
מהרוחות ,למען האמת".
לא תמיד קל לדבר עם השומר ,אמרה רמת גן ,אבל אנחנו תמיד
מדברות זו עם זו" .אז להבא ,אם לא תוכלי לדבר איתי ,את מבטיחה
שתדברי איתן לפחות?" אני שואל.
היא שוקלת את זה לרגע ,שערה מתבדר ברוח .לבסוף היא מהנהנת.
"אני מבטיחה .ואני מקבלת את ההתנצלות שלך".
משקל האשמה המכביד על כתפיי נעשה קל יותר ,אבל רק במעט.
אני חושב על מאגו ,על הפנים שזיהיתי בפניו ,על העיניים הכחולות
שהיו לי מוכרות כל כך ,כאילו ליוו אותי כל חיי .מי הוא? למה הוא
עושה את זה? למה הוא הראה לי את ...את...
הזיכרונות מציפים אותי בבת אחת — לא אלו מהחלומות ,אלא
האחרים ,אלו שהתעקשתי שלא לחשוב עליהם מאז שהראה לי אותם.
רוח המקום המדברית שהכרתי ,ורוח העיר המדברית שלא הכרתי,
והילדה־נערה האירית שנראתה לי מוכרת כל כך ,אף על פי שלא
נפגשנו מעולם...
אני מועד ,ואביב לצדי מיד ,מחזיקה את כתפיי בידיים יציבות
וקרירות ועדינות שמחזירות אותי למציאות כמו גל של מים מלוחים.
"שומר!"
"סליחה .אני ...בסדר "...קולי רועד ,ואפילו אני לא מאמין לדבריי.
אביב מושיבה אותי על כיסא נוח שלא היה מאחורינו קודם ,ומתיישבת
על כיסא נוסף מולי .אני מתמקד בעיניה הכחולות־ירוקות כמו הים.
קול הגלים השוטפים את החוף ,באים והולכים ,מתחזק ומרגיע אותי
בחזרתיות המוכרת שלו .ריח המלח העדין בנחיריי מתחזק ,ואני טועם
אותו על לשוני ,מזכיר לעצמי שאני כאן ,שאני עכשיו ,שאני אני.
"יונתן ",קולה של אביב בא לאחר רגע ארוך ,שקט מאוד" .מה הוא
הראה לך?"
אני מאלץ את עצמי להתמקד בעיניה הכחולות־ירוקות ,ולא לשקוע
בחזרה" .הרבה .הוא זקן יותר מכל מקום שאני מכיר ,היד הארוכה שלו
הגיעה לכל העולם .כולנו בסכנה ,לא רק כאן .שומרי ערים אחרים
חייבים לדעת".
