Page 165 - 22322

‫הפוך‪ ,‬לקחת – ‪6‬‬

‫תל אביב‪ ,‬ישראל‪2017 ,‬‬

‫אני מתעורר בבת אחת‪ ,‬זעקות העיר הבוערת עדיין קורעים את נשמתי‪,‬‬
‫ריח העשן מהבשר הנשרף עדיין חונק את גרוני‪ .‬ערים עתיקות כל כך‬
‫שחשבתי שהן אגדות נחרבו מול עיניי‪ ,‬רוחות ערים התפוגגו‪ ,‬שומרי‬
‫ערים מתו — והכול היה מעשיי שלי‪ .‬אני הבערתי את הר הגעש של‬
‫פומפיי‪ .‬אני עמדתי על ספינות הצי שהחריבו את קרתגו‪ .‬אני ליוויתי‬
‫את לגיונות הקיסרות כשפלשו לקאי־ל ּוד והפכו אותה ללונדוניום‪ .‬אני‬
‫לחשתי על אוזניה של האצולה הצרפתית‪ ,‬שהסגירה את ז'אן ד'ארק‬
‫לבית הדין הכנסייתי שבו נשרפה על המוקד‪ ,‬ומחקתי כל תיעוד שלה‬
‫כאישה הראשונה שהיתה שומרת ערים‪ .‬אני הרסתי את קונסטנטינופול‬
‫והקמתי על גופתה את איסטנבול‪ .‬אני צפיתי ברוח העיר של מזרח ברלין‬
‫גוססת מול עיני השומר שלה‪ ,‬וכשהתאדתה הבטתי בחמלה בעיניו‬
‫הדומעות‪ ,‬וידעתי שגם אם אסביר‪ ,‬הוא לא יבין‪ .‬אך היום שבו שומרי‬
‫הערים ידעו את האמת הולך ומתקרב‪ .‬מה הן כמה עשרות שנים עבור‬

‫בן אלמוות מקולל?‬
‫ריח קפה מופלא עולה באפי‪ ,‬נישא עם רוח ים המלטפת את פניי‪,‬‬
‫ולאט־לאט אני נרגע‪ ,‬משאיר מאחוריי את עקבות הסיוטים הרודפים‬
‫אותי‪ .‬כבר הייתי בזיכרונות האלו‪ .‬הם אינם שלי‪ .‬אני אפילו לא משוכנע‬
‫שהם אמיתיים‪ ,‬אני מזכיר לעצמי‪ .‬מי אמר שהם אינם מניפולציה‬

‫שנארגה במיוחד עבורי‪ ,‬כדי לערער אותי?‬
‫כשאני עדיין אפוף שינה‪ ,‬נדמה לי לרגע שאני בדירה הישנה ברחוב‬
‫הירקון‪ ,‬עם הסדינים הכחולים‪ ,‬האריחים המצוירים‪ ,‬השבורים מעט‪,‬‬
‫החלונות הגדולים הפתוחים ועלי המייפל התלויים במטבח‪ .‬ואביב‬
‫מחכה לי במרפסת כדי לשתות יחד את הקפה של הבוקר מול הים‪,‬‬
‫לפני ששנינו נפנה לעיסוקינו הרבים‪ .‬לא משנה באיזו שעה התעוררתי‪,‬‬
‫בבוקר או בערב‪ ,‬היא תמיד חיכתה לי במרפסת‪ .‬לרגע קצר אני מרגיש‬

‫בבית‪ ,‬תחושה חמקמקה שחסרה לי כבר זמן רב‪.‬‬