Page 160 - 22322
P. 160
160רותם ברוכין|
בשבילי משהו? שתלתי ייחור של עץ רימון מאחורי הקרוונים .תוכלי
לטפל בו? להשקות ,לגזום ,לוודא שהוא לא יקפא בחורף"?...
מעולם לא הפגנתי עניין כזה בגידול עצי הרימון בעין סהר ,אבל
אלה רק מקשיבה בכובד ראש ,מהנהנת ואומרת" ,אתה יכול לסמוך
עליי ,יונתן ",ואני יודע שאני יכול .היא מחבקת אותי שוב ,ואז מחייכת.
"אבל אתה יודע ,הוא יפרח וילבלב וייתן פירות גם אם פשוט נעזוב אותו
בשקט .עצי רימון הם קשוחים .הם ישרדו כמעט כל דבר".
אני מוציא את הצ'ימידן שלי מהטנדר של אלה והולך לזרוק אותו ברכב
של השומר .כשאני פותח את המושב האחורי ,אני קופא .הגיטרה של
סהר עדיין שם" .איך"?...
הוא מושיט יד לגעת בגיטרה ,כאילו בוחן אם היא אמיתית .אצבעותיו
הקמוטות נעות על פני גוף הגיטרה ,נוגעות בצבע המחוספס שמשיחות
המכחול הנלהבות של סהר עדיין ניכרות בו .הוא נראה מהורהר יותר
מאשר מבולבל .תקווה נואשת ומטורפת עולה בי ,אבל הוא אומר" ,סהר
כנראה לא יצרה אותה ,אלא קיבלה אותה בגרעין ושיפצה אותה".
לפני מקצה השיפורים של סהר ,אני נזכר ,הגיטרה נראתה ישנה
ושחוקה מאוד .כן ,היא היתה קיימת עוד לפני סהר .אבל גם סהר היתה
קיימת .השומר פותח את פיו כדי לומר משהו נדוש ,אולי שסהר היתה
רוצה שאשמור אותה אצלי .בלי לתת לו הזדמנות לדבר ,אני מרים
אותה ,מסתובב וחוזר לקרוונים .אני לא רוצה לנגן עוד ,לא עכשיו ולא
לעולם .כל מיתר שאפרוט עליו יזכיר לי את המורה שלי .אני נותן את
הגיטרה לאורנית ,והיא ממצמצת בהפתעה כשהיא לוקחת אותה מידי.
"אבל ...היא שייכת ל ...מישהו .לא?"
"היא היתה ",אני אומר" .עכשיו היא שייכת לכם".
היא מהנהנת ,עיניה עצובות .היא בטח חושבת שהיא עצובה בגללי.
היא לעולם לא תדע.
"אמא שלך היתה גאה בך אם היא היתה רואה אותך היום ",השומר
אומר כשאנחנו מתחילים לנסוע ,מתרחקים מהעמק .אני שותק ,למרות
שבכל הזדמנות אחרת הייתי מתחיל לחקור ,לשאול שאלות .אמא מתה
כשהייתי קטן מאוד ,ולמרות תחנוניי הרבים לשמוע עליה ,אני יכול
לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שהוא נענה לי .עכשיו
