Page 156 - 22322
P. 156
156רותם ברוכין|
המטען .אולי זה יעזור .היא פוקחת למחצה את עיניה כשאני נדחס
לצדה למושב האחורי והודף אותה קלות .היא מחייכת כשהיא רואה
אותי .עיניה בצבע חול עכור והעור שלה צהבהב — לא השיזוף הזהוב
של המדבר ,אלא הצבע הצהבהב החולה של רימונים שעומדים ליפול
מהעץ טרם זמנם .אני עוזר לה להתיישב ,משעין אותה כנגדי ומצליח
איכשהו לדחוק פנימה את הגיטרה.
"יוני ",היא אומרת בלחש" .מה קורה לרוחות מקומות אחרי שהן
מתות?"
אני בוהה בה .היא ממשיכה" .אם זה מקום שחלק ממי שגרו בו
האמינו באלוהים ,אנחנו מגיעות לגן עדן?"
ידיו של הצורר מתהדקות על ההגה" .די כבר ,טמבלית ",אני אומר.
"כמה שעות ואנחנו במקום החדש שלך".
"זה לא המקום שלי ",היא אומרת" .הוא לא עין סהר .הוא אפילו לא
במדבר .והם לא כולם רוצים להיות שם .כמה מהם כבר מתלבטים אם
לעזוב .אני מרגישה את זה ,אתה יודע? כמו איברים עם נמק שנרקבים
לאט־לאט".
"איכס ,את מגעילה ",אני מוחה ,והיא מחייכת חיוך קלוש" .אולי
מספיק עם השיחות המדכאות האלו? זה גרעין .איכשהו תמיד יש
מספיק מטורפים שירצו להיות חלק ממנו .אל תדאגי".
היא מהנהנת ועוצמת עיניים .ראשה קר כקרח כנגד כתפי" .אם לא
אשרוד את זה ,תשתול בשבילי עץ רימונים?"
"יש לי רעיון יותר טוב ,אני אבקש שיקימו מזבלה לזכרך".
הצחוק שלה קלוש ,אבל אמיתי .אני מחייך" .בואי נשיר משהו,
טמבלית .מה לנגן לך?"
"משהו שקט .עצוב ,אבל אופטימי".
אני שר לה את "שיר ארץ" של חווה אלברשטיין .היא לא מצטרפת
אליי ,אבל מקשיבה ,ואני ממשיך לשיר לה את כל השירים האהובים
עליה ,עד שהגרון שלי כואב משירה והאצבעות שלי שורפות מהפריטה,
אבל אני לא מפסיק.
אני בקושי שם לב כשאנחנו עוברים את הכנרת ונכנסים לגליל העליון.
היישוב החדש ,איפשהו בין יסוד המעלה ,בית אליעזר ורמות נפתלי,
