Page 158 - 22322
P. 158
158רותם ברוכין|
כך נשב במעגל וננגן ביחד .תראי איזה יופי של הד יש כאן בעמק ,כולם
יוכלו לשמוע אותך מזייפת למרחקים ".לרגע נדמה לי שהיא שומעת
אותי ,שהיא מחייכת .אני מושיט ידיים ,ולהקלתי העצומה ,מצליח
לאחוז בה .אני שומע אותו מתנשם בפליאה לצדי ,אבל אני מתעלם
ממנו ,מתרכז ,אוסף את כל הזיכרונות ,המראות ,הצלילים ,את כל מה
שנתנה לי .אני מושיט את ידי והוא מושיט את ידו ,ואנחנו מבטאים את
שמה יחד.
הקריאה לא מהדהדת .אני לא מרגיש את הכוח מתאסף וזורם לתוכה.
אני לא מרגיש כלום.
"עין סהר ",אני מנסה שוב ,עיניי עצומות .ואז שוב ,ושוב .הוא אינו
מצטרף אליי" .יונתן ",קולו שקט" .זה לא יצליח".
"זה יצליח".
"הקריאה פועלת רק כשקוראים בשמו של ...של מקום שקיים".
" סהר ,די כבר ".אני פוקח עיניים ומביט בה ,מתעלם ממנו לחלוטין.
"קומי .עוד מעט יהיה קר מדי בשביל לשתול רימונים .אנחנו לא נצליח
בלי שתעזרי לנו .סהר! קומי!"
היא לא עונה ,אולי לא שומעת .אני ממשיך להחזיק אותה בכוח,
בייאוש ,והיא אמיתית — בשר ודם וגוף ועור ואלפי צמות קטנטנות
שחרוזים שזורים בהן וגופיית בד קלילה וסנדלי שורש ועשרות צמידים
וטבעות.
וברגע הבא היא מתפוררת בין אצבעותיי .חול מדבר לבן צונח על
האדמה החומה ,הרכה ,הפורייה.
סהר איננה.
אני לא יודע כמה זמן אני יושב שם ,בוהה בחול הבוהק ,לבן על האדמה
החומה ,הפורייה ,הזרה .קולות עמומים של צחוק ושיחה עולים מאחוריי.
מישהו פורט על גיטרה .בני אדם ממשיכים הלאה .רק מקומות נעלמים.
"יוני ",אומר השומר ,קולו רך מאוד" .היא לא תחזור .לא משנה כמה
תחכה לה".
אני מקלל בלבי .דווקא עכשיו האדם הזר הזה מסוגל לקרוא את
מחשבותיי" .למה?"
"אתה יודע למה ",הוא אומר ,אבל קולו נותר רך" .כשיישוב קם
