Page 154 - 22322
P. 154
154רותם ברוכין|
ממנה אליי .התחושה היא כאילו גופי מתרסק לכפיסי עץ קטנטנים ,ואני
נשנק ,כמעט דומע מהכאב ,אבל סהר הודפת אותי מעליה והוא נעלם.
"איריס!" אני צורח בגרון ניחר .היא עוצרת ,מבוהלת ,ואני מתקרב
אליה ,מניח יד על השלט" .תשאירי את זה ",אני מבקש" .זה לא יפריע
לאף אחד .בבקשה".
היא מביטה בי ומהנהנת ,מבטה כבד.
כשאבא מגיע ,אנחנו עדיין מעמיסים ציוד לטנדר של אלה ואיריס
ולוואן של טימותי וגבע .נועם ,הבן שלהם ,שוכב על החול ורוקע
ברגליו ,בוכה וצורח שהוא לא רוצה לבית החדש .טימותי וגבע מנסים
לנחם אותו ,לפייס אותו ,אבל בסופו של דבר מתייאשים ונותנים לו
לפרוק את זעמו .אני מקנא בו .אם הייתי יכול ,ללא ספק הייתי נשכב
בעצמי על החול ,בוכה וצורח .אני נשאר רגוע ובשליטה רק בשביל
סהר.
כמה מחברי הגרעין נסעו צפונה קודם לכן היום ,וכל השאר נדחקים
למכוניות שנותרו .אני מוביל את סהר לרכב של אבא .היא חלשה כל כך
שבכל צעד היא כמעט נופלת ,ולבסוף אני מחליט שזה מגוחך ומתכופף
להרים אותה.
"יוני ,אל "...אבא מזהיר ,אבל משתתק כשאני מניף אותה בזרועותיי
בקלות .נעשיתי חזק בשנה וחצי האחרונות ,אבל סהר לא שוקלת כמו
אישה צעירה — למעשה ,היא לא שוקלת יותר מהערסלים שהעמסתי
קודם לוואן .פניו של אבא קודרות .אני מנסה לא לתהות לאיזה משקל
הייתי אמור לצפות ,ובמקום זאת אוסף לפי ההוראות שלו שקיק של
חול ,לבנה אחת מהמבנים ,קורה מאחד הצריפים ,כמה עבודות אומנות,
שקית בד מלאה בפלפלים ובמלפפונים ,פרחים ,תמרים ,ענף עץ רימון.
אורנית מחייכת כשהיא רואה אותי שובר אותו" .איזה יופי ",היא
אומרת" .לא חשבתי לשתול רימונים שוב .אבל למה לא ,בעצם? הם
עצים קשוחים".
אורנית היא היחידה שמחייכת היום .לפעמים היא מזכירה לי את
רוחות הערים — הגדולות לפחות :ירושלים ,תל אביב ,חיפה .כמותן,
נדמה כאילו היתה שם תמיד ושום דבר אינו מסוגל לשבור אותה ,לפגוע
במאגר הכוחות הבלתי נדלה שלה .אני יודע שהיא מנסה לשמור עלינו
