Page 149 - 22322

‫שומרי הערים ‪|149‬‬

‫המים‪ ,‬משקיפות אל הנקודה שבה ספרטה ומאגו נעלמו‪ ,‬אבל רוב‬
‫הרוחות עומדות סביבנו עכשיו ונראות מרוטות ויגעות כמעט כמותי‪.‬‬
‫"תעזרו לי‪ ,‬בבקשה‪ ",‬אני כמעט מתחנן‪.‬‬

‫הן מבינות‪ .‬אני רואה אותן מסתדרות בשתיקה‪ ,‬הערים הגדולות‬
‫והחזקות ביותר במעגל הפנימי‪ ,‬הקרוב אליי‪ ,‬המקומות הקטנים בחיצוני‪.‬‬
‫בדרך כלל אני לא מסוגל להבין מה הן עושות כשהן משתמשות בכוחות‬
‫שלהן‪ ,‬אבל עכשיו‪ ,‬כשתל אביב עדיין חלק ממני‪ ,‬אני מרגיש סביבי‬
‫הכול‪ .‬ירושלים נושפת‪ ,‬ואוויר נקי נושב משפתיה‪ ,‬מטהר את הזיהום‬
‫סביבנו‪ ,‬מנקה את הלכלוך ומשאיר קרירות נעימה וצלולה‪ .‬חיפה נעשית‬
‫כמעט כחולה‪ ,‬ומים נקיים חולפים דרכה‪ ,‬מנקים את הים‪ ,‬את החופים‪.‬‬
‫ראשון לוחשת משהו שאני לא מצליח להבין‪ ,‬אבל ריח פרדסים נישא‬
‫סביב‪ ,‬ומשהו במתח ובמצוקה מתנקז מתוכי‪ ,‬מהעיר כולה‪ ,‬כמו תזכורת‬
‫עדינה שאני לא לבד‪ ,‬שיש לי בית לחזור אליו‪ ,‬שלא כל הערים נושאות‬
‫על גבן אלפי שנים של מטענים‪ .‬שפתיה של פתח תקווה לא נעות‪,‬‬
‫ובכל זאת קולה נישא אליי בשיר עתיק על הלך המגיע לארץ ישראל‪,‬‬
‫ואני שומע בצליליו את צלצולי פעמוני הדיליז'נסים בדרכם ליפו‪ .‬היא‬

‫לוכדת את מבטי ומחייכת‪.‬‬
‫אני ממתין‪ ,‬מקשיב‪ ,‬מרגיש‪ .‬באר שבע ואשדוד מייבשות את‬
‫הרחובות המוצפים מי מלח‪ .‬הרצליה מנקה את הרחובות‪ ,‬הבתים‪,‬‬
‫המכוניות‪ .‬רחובות נוגעת בשורשי העצים והצמחים‪ ,‬אפילו בערוגות‬
‫הפרחים הקמלים‪ .‬אצבעותיה של נצרת מחפשות את המסגדים ובתי‬
‫הכנסת והכנסיות‪ ,‬קולות שירה וצלצולי פעמונים ותפילות שכל כולם‬
‫דו־קיום‪ .‬הן ממשיכות‪ ,‬כל אחת בדרכה‪ ,‬עד שלאט־לאט אני מסוגל שוב‬
‫לחשוב בקלות‪ ,‬לנשום בקלות‪ .‬אני תומך ביד אחת בגבה של אביב‪ ,‬ואת‬
‫ידי השנייה אני מניח על צד פניה‪ ,‬נוגע־לא־נוגע‪ .‬אני נושם עמוק ומגלה‬
‫פתאום שאני מפחד לוותר על מה שנמצא בתוכי‪ ,‬שחלק ממני לא רוצה‬
‫לאבד את הכוח הזה‪ ,‬את המודעות הזאת‪ ,‬להיות שוב קטן וחלש וחסר‬

‫משמעות‪.‬‬
‫אבל זה כל מה שתמיד הייתי‪ .‬כל מה שאני עכשיו הוא שלה‪ ,‬לא‬
‫שלי‪ .‬ועם המחשבה הזאת אני סוף־סוף מרפה‪ ,‬משחרר‪ ,‬משיב אליה‬
‫את גלי הים והחופים‪ ,‬הפארקים והבניינים‪ ,‬המכוניות והעצים‪ ,‬האנשים‬
‫ובעלי החיים‪ .‬המודעות העצומה בתוכי מתכווצת‪ ,‬מצטמקת‪ ,‬וכעבור‬