Page 144 - 22322
P. 144
144רותם ברוכין|
עיניים מביטות בי כשאני מתקרב אל מאגו ומושיט את ידי אל גרונו,
כפי שהוא עשה עם תל אביב ,אבל משתהה .אני לא רוצה לעשות את
זה כמוהו .לאחר מחשבה אני תופס את ראשו בשתי ידיי ומביט אל
תוך עיניו ,מחפש בתוכן את תל אביב־יפו .לא הכבישים והרחובות ובני
האדם והחופים ,אלא אביב שלי .הילדה הצוחקת ששיחקה עם יוני בן
החמש על החוף ,הנערה שעשתה בייביסיטר על יוני בן השבע ולקחה
אותו לאכול גלידה ,הילדה שהחזיקה את ידו של יוני בן העשר במקלט
במלחמת המפרץ ,הנערה שהגניבה ליוני בן השבע־עשרה אלכוהול
למרות התנגדותו של אביו ,האישה הצעירה שניחמה את יוני שבור הלב
על חוף הצוק ,ואז לקחה אותו לשתות קפה הפוך בטיילת ,הקשישה
שחיבקה אותו ביום שבו אביו מת .אביב שלי ,שפרחי הסיגלונים ריחפו
סביבה כשהתנשקנו בפעם הראשונה ,שתלתה ע ֵלי מייפל במטבח שלנו.
ופתאום היא נשטפת אליי כמו משב רוח רענן שהופך לסופה .אני
נושם עמוק ,כורע תחת עומס של תחושות וריחות ומראות וצלילים.
ספרטה נתנה לי חלק קטן מעצמה ,שלא נתן לי אפילו מושג קלוש על
כוחה האמיתי של רוח עיר ,הכוח שממלא אותי עכשיו .אני לא סתם
מרגיש את תל אביב .אני תל אביב .כל כולה ,החי והדומם והצומח .אני
מאות אלפי בני אדם ,יצורים קטנים וחסרי הגנה ,מופלאים ומפוחדים
ואומללים ,ויותר מכול ,שלי ,מצטנפים בתוך עצמם במכוניות ובבניינים
ובמקלטים מכיוון שאינם יכולים לראות ולשמוע את מה שאני מסוגל,
וכל נשיפה שלהם נוגעת בעורי .אני החתולים בסמטאות ,הכלבים
על המדרכות ,הציפורים בשמים ,החרקים בשיחים ,החולדות בביוב.
אני גרגרי החול בחוף וגלי הים הנושקים לו ,ואני נע איתם בתנועה
איטית ,קצובה ,טועם את המלח על לשוני .אני הכבישים מתחת לצמיגי
המכוניות והאוטובוסים והאופניים ,אני אספלט לוהט מהחום ואבני
מדרכה שחוקות מצעדים ,אני בנייני אבן שנבנו בתחילת המאה ושומרו
בקפידה ,אני מבנים אכולי מלח ומטים לנפול ברחובות ליד הים,
שמשמשים מחסה זמני לחסרי הבית ,אני בניינים חדישים שמאכלסים
משרד היי־טק שיתרחב וינדוד לבניין הבא בעוד כמה חודשים .אני מימי
הירקון — היא צדקה ,הם לא מלוכלכים כמו שחשבתי — ואני מתפתל
איתם בין עצי הפארק ונשפך לנמל .אני עצים המכים שורשים עמוקים
במשך עשרות שנים ,ואני האדמה הקבורה תחתם ,הזוכרת את הרגליים
