Page 141 - 22322
P. 141
שומרי הערים |141
שלי ולא מבין למה אני לא לובש חיטון יווני .אחרי שניות ארוכות אני
מצליח להפריד ביני לספרטה" .אני בסדר ",אני חוזר בעברית .למעשה,
אני מרגיש הרבה יותר מבסדר — חיוני ,ערני ומלא אנרגיה ,כמו אחרי
שנת לילה ארוכה וארוחת בוקר גדולה .ועם זאת ,משהו בתוכי מעקצץ,
מתוח ,דרוך וחסר שקט .ידיי מאוגרפות ,המפרקים לבנים ,וכשאני מביט
בידיי ,הן רועדות ,משתוקקות להכות מישהו — או לעשות משהו חמור
יותר מלהכאיב .ספרטה לא נתנה לי רק הצצה לזיכרונותיה ולימדה
אותי את שפתה ,אני מבין ,המום .היא נתנה לי חלק ממנה ,מכוחה —
ממהותה .וכשאני מביט בדמותה המאיימת ,אני לא מרגיש עוד פחד.
רק חמלה .מאגו שיקר לה בדיוק כפי ששיקר לאביב .אבל היא הפסידה
הרבה יותר.
"אני מצטער ",אני אומר לספרטה ומשתדל לא להקשיב ליוונית
שבוקעת מבין שפתיי ,לא להתרכז בתחושה המבלבלת של שפה זרה
שהיא גם שפת אמי" .הוא עשה דבר נורא".
"אני לא רוצה את הרחמים שלך ",אומרת ספרטה בקור ,ואני מבין
כל מילה" .אני רוצה צדק .אני רוצה נקמה .ואני רוצה שהחלאה הארורה
הזו לעולם לא תוכל לשקר לערים אחרות".
"יש היגיון במה שהיא אומרת ",מודה ירושלים.
הפעם חלק נכבד יותר בתוכי מסכים איתה ,ובלהט רב .אני משתלט
עליו" .קודם כל נחזיר את מה שהוא לקח מתל אביב .אחר כך נחליט
מה לעשות איתו".
"אתה לא השומר שלי ",נוהמת לעברי ספרטה" .הבוגד ימות בידיי".
"את רוצה להישאר כלואה כאן עד שתגוועי?" אני שואל ,מתעל
את הזעם האכזרי שקיבלתי ממנה אל תוך המילים" .אנחנו טובים מאוד
בגדרות ,בחומות ובמחסומים".
ירושלים וחיפה בוהות בי ,המומות .הן לא מורגלות ללוחמנות כזו
מצדי.
לבסוף ספרטה נאנחת ,ואני מרגיש את רוח הקרב מתנדפת ממנה.
"מה אתה רוצה ,נכה?"
אני מעווה את פניי ,מבין באותו האופן שבו אני מבין את שפתה
שהמילה "נכה" מבטאת את המקבילה שלה לפחדן ,רכרוכי ושוחר
שלום .השימוש שלה במילה הזאת כעלבון מעורר בי גועל ,אבל אין
