Page 140 - 22322
P. 140
140רותם ברוכין|
היום ,יסודות שאיש מעולם לא האמין שמישהו יוכל להחריב ,בעיקר
לא היא עצמה .וגם לא השומרים שלה .אני רואה אחד מהם — גבר נאה,
כהה שיער ,אף ישר ולסת חזקה ,כמו אחד מפסלי השיש .הוא מחייך
אליה ,והשפתיים שלה מתעקלות בתשובה .הוא לחם בערים אחרות יחד
איתה ,לצדה .הם הובילו את הקרב על שני סוסים לבנים .הם כבשו
ארצות רבות בכוחם המשותף ,בכוח החרב של תושביה.
ואז כל זה נגמר .ספרטה דעכה ,התרוקנה .אני כורע תחת משקל
בלתי נתפס של כאב ובדידות ,מודע במעורפל לכך שדמעות זולגות
על ל ָחיי .בדומה לסדום ,היא הפכה לאזהרה חיה ,וכל דור חדש של
שומרים ביוון היה מביא את היורשים אליה כדי לחזות בגורלה של רוח
העיר הנטושה שנאחזה בעבר בכל כוחה במקום להתפוגג .לפעמים הם
היו מבקרים אותה עוד פעם־פעמיים בחייהם ,בעתים נדירות שבהן היה
להם הזמן ,והיא היתה מבינה בקושי את שפתם המודרנית ,אבל הרגישה
היטב את הרחמים והצער במילותיהם .הביקורים האלו היו כל מה שהיה
לה .במשך אלפי שנים ישבה לבדה על חורבות העיר שהיתה שלה,
משחיזה את חרבה ,מביטה אל האופק הריק מאדם ,עד שלפני כמה
חודשים סוף־סוף מישהו חדש הגיע .שומר ערים שאמר שאינו יווני,
אלא נודד ,שתפקידו לסייע לרוחות ערים אבודות ,בודדות ונטושות
למצוא שוב מקום .הוא ראה אותה ,דיבר איתה בשפתה ,הקשיב לה.
בזכות ההבטחות השקריות שלחש על אוזנה התעוררה בה התקווה
שננטשה לפני אלפי שנים — להיות עיר אמיתית ,עם אנשים ונשים
וילדים שיחיו בה .להיות שייכת שוב.
אני נאנק ,כמעט כורע תחת משקל הכאב המאיים למוטט אותי,
אבל ידיה אוחזות בכתפיי ,תומכות בי ,ואז ידיים אחרות קורעות אותה
מעליי.
ראשון מנערת את כתפיי ,ואני מביט בה בעיניים עצומות למחצה.
"שומר ,אתה בסדר?"
"אני בסדר ",אני מתנשף .המילים נשמעות משונות בפי .שלושתן
בוהות בי.
"הוא אומר שהוא בסדר ",ירושלים אומרת ,קולה מתוח.
היא כרגע תירגמה אותי מיוונית? אני עוצם את עיניי ,מתרכז .שפות
שונות מרחפות בראשי ,מראות שונים .אני מביט בטי־שירט המהוהה
