Page 145 - 22322
P. 145
שומרי הערים |145
שהלכו עליה לפני מאות ואלפי שנים .אני משב הרוח בשערם ובעורפם
של כל מי שהיו אמיצים דיים לצאת החוצה באנדרלמוסיה הנוראה ,ואני
ממשיך לנשוב בכל עלה ועשב ,מהפארקים העצומים בדרום ובצפון
ועד לערוגה בגינה קטנה שפרחי הסיגלונים נופלים בתוכה .אני מרגיש
הכול ,יודע הכול .אני הכול .אני חזק וגדול ממאגו ,מספרטה ,מרוחות
כל הערים העומדות בשטחי .אני גדול מספיק כדי לחוש את תנועת כדור
הארץ כולו ,סביב עצמו וסביב השמש ,את האדמה שאני חלק ממנה ,את
נצחיותה .את הים הנפרש למרחקים ,את הגלים שיוכלו לשטוף ולנקות
את העיר כולה אם ארצה בכך ,למחוק את עקבות הקרב .למחוק הכול,
ולהתחיל מחדש .אני יכול לעשות את זה .אני חזק כמו אל .לא .אני אל.
ובבת אחת אני מבין שאלו לא המחשבות שלי.
אני ממקד את מבטי ,מכריח את עצמי להסתכל לא דרך עיני העיר
הרואות־כול ,אלא דרך העיניים האנושיות המוגבלות שלי ,אני רואה
את מאגו .לפחות אני חושב שזה מאגו .האדם שנתניה מחזיקה מקומט
יותר מהאיש הזקן ביותר שאי־פעם ראיתי ,אפור וחלק משיער .ורידים
כחולים מנקדים את ידיו ,כתמים וצלקות מכסים את פניו ואת גופו.
ובכל זאת ,אותו חיוך נח על שפתיו.
אני מצמצם את תודעתי העצומה אל גופי המוחשי ,שכמעט שכחתי
לחלוטין מקיומו .רסס הגלים שצרב קודם לכן את פצעיו של העור
הדואב ,הכואב ,החבול ,הפך ללטיפה עדינה .הגוף שאני שוכן בו מלא
באנרגיה ובחיוניות .פצעיו החלימו לחלוטין ,אפילו העור שלו נראה
בריא יותר ,מבריק יותר ,צעיר יותר .אבל הוא קטן מדי עבורי ,קטן מדי
למידותיי העצומות ,ואני נאבק בעצמי ,בקולות שאומרים לי לברוח
לחופשי ,לנטוש אותו .בחילה מציפה אותי .גירוד במקום שאני לא
מסוגל להגיע אליו וכאב שאני לא מסוגל לעמוד על מקורו מהדהדים
בשולי מחשבותיי .אלו תוצאות המלחמה ,אני מבין .אני מרגיש את הכוח
והעוצמה ,אבל גם את הקשיים והמכאובים .ועוד משהו ,רגש עמוק,
כואב בהרבה ,מתחת לכל אלו .בדידות .את הרגש הזה אני מכיר היטב.
הוא מהדהד את בדידותי שלי ,את כל מי ומה שאיבדתי .ובתוך ההדהוד
זיכרונות צפים אליי ,מושלכים בחזרה ומתעצמים כאילו מחשבותיי הן
פעמון גדול :חול זורם מבין אצבעותיי על אדמה שאיננה אדמת הנגב
שממנה בא ,ואני קורא ,צועק ,צורח את שמה ,שם שאין לו משמעות עוד,
