Page 147 - 22322
P. 147
שומרי הערים |147
המים .אני משתנק ,משתעל .הרצליה מחזיקה אותי" .שומר! צא מזה!"
היא מרימה את ידה לסטור לי ,ואני ממהר לפקוח את עיניי ולהירתע.
למזלי — ולמזלה ,בת ים תופסת את ידה המושטת.
"אל תהיי מגוחכת ",היא נוזפת" .את זוכרת איך זה נגמר בפעם
האחרונה ,נכון? מספיקה לנו עיר חצי־מתה אחת".
"עדיף אני ולא הוא ",הרצליה אומרת ברצינות רבה.
"אני ...אני בסדר ",אני מתנשם" .מה קרה? איך הגענו לתוך המים?
אני עשיתי "?...אני משתתק ,מבין שהמבנה שלצדה של הרצליה הוא
סוכת המציל — כל שנותר מעל המים הוא גגון קטן.
לא נמשכנו אל תוך הים .הבאתי את הים אלינו .החוף מוצף כמו
בצונאמי .כמה מהערים הגדולות מרחפות באוויר מול קו המלונות
והבתים ,מחזיקות ידיים ,יוצרות קו הגנה בלתי נראה מפני השיטפון.
ירושלים מרחפת באוויר ,עדיין מחזיקה את אביב ,שנראית גרוע מתמיד.
אלוהים ,מה עשיתי? היא לא תעמוד בזה...
בת ים תופסת את כתפיי בכוח" .צא מזה ,שומר ",היא מסננת.
"אני עשיתי את זה ",אני אומר .הים גועש סביבנו.
"אתה עדיין עושה את זה ",היא אומרת" .זה הים שלך עכשיו.
תשתלט עליו".
היא צודקת .אני מרגיש את זה ,מרגיש את סערת הרגשות המתחוללת
בתוכי ,הסוחפת את הגלים יחד איתה .אני נושף ,מנסה למשול ברגשותיי,
להתרכז.
"עצור ,בוגד!" אני שומע את הצעקה ביוונית" .עמוד והתייצב
מולי!"
אני מצמצם את עיניי ,אבל לא רואה דבר .רק כשאני מביט שוב דרך
עיני העיר ,אני מזהה את ספרטה עפה באוויר כמו אלת נקם ,הקלשון
בידה ,רודפת אחרי גלשן רוח שמתרחק מאיתנו במהירות כמו יאכטה
חדישה.
"ספרטה ,חכי!" אני משליך את קולי אל המרחק דרך המים והאוויר.
היא שומעת אותי ,אבל לא מאיטה ,ואני יודע למה .מאגו — מאגו
הקשיש ,החלוש ,עומד כפוף על הגלשן המתרחק במהירות .אשדוד,
אשקלון ,נתניה וחדרה עפות בעקבותיהם ,אבל הן מאיטות ועוצרות
לאחר כמה דקות של מעוף ,וספרטה ממשיכה לבדה .הן לא יכולות
