Page 148 - 22322
P. 148
148רותם ברוכין|
לעזוב את המים הטריטוריאליים ,אני מבין .הוא ידע את זה .אני ממקד
את מבטי במאגו ,מגדיל את התמונה כמו משקפת .למרות המרחק ,הוא
מחייך ישר אליי .הוא תיכנן את זה .הוא ידע שתיווצר אנדרלמוסיה,
שהערים הגדולות יהיו עסוקות בהגנה על תל אביב או בניסיון לעזור
לי ,ולא יוכלו לעצור אותו בזמן .הוא תימרן את כולנו.
"שומר! תשתלט על עצמך!" חיפה צורחת מראש אחד המלונות,
ואני מבין שהים גועש סביבנו שוב ,עולה ומתחמם בזעמי .אלוהים ,כל
מחשבה של אחת מהן עלולה להרוג את כולנו .איך הן מסוגלות לשמור
על שליטה כל כך מוחלטת ברגשות שלהן?
אני מביט באביב הנחה ,חיוורת וירקרקה ,בידיה של ירושלים.
אני מוכרח להירגע ,להניח בצד את סערת הרגשות ,את חוסר האונים
והתסכול והשנאה ,את כל החזיונות שמאגו השליך אליי .אוכל לבחון
אותם אחר כך ,לברור את האמת מהשקר.
הרצליה ובת ים עדיין אוחזות בי ,מחזיקות אותי מעל פני המים .אני
שואף אוויר בנשימה עמוקה ומושך את ידיי מהן .אני ממקד את מבטי
באביב .מנסה לנחש איך היא היתה מתקנת את המצב .כמובן ,היא לא
היתה גורמת לו מראש .אני מקבל החלטה בשבריר שנייה וצולל מטה.
אני מחפש את החול ,את החוף שלי הקבור מתחת למים .הוא לא רחוק
ממני מאוד .אני נוגע בו ,אוחז בו כמו עוגן ,נותן לקרירות המים ולדממה
הפתאומית להשקיט אותי .אין לחץ בריאותיי .אין צליל סביבי .אני
נושף אוויר לאט ומרגיש את המים יורדים לאיטם ,שבים אל הקו המוכר
שלהם ,אל הים.
אני מבין שלא נשמתי אוויר במשך דקות ארוכות רק כשהים יורד
מספיק כדי שאשאף שוב .תשישות אופפת אותי ,מצטרפת לבחילה,
לבלבול ולחולי שלי .לא ,לא שלי ,אני מזכיר לעצמי .שלה .זו היא.
באר שבע עומדת על החוף לצדי ,תומכת בי .אני לא יודע מתי היא
הגיעה לשם ,אבל היא מכוסה בחול" .אני בסדר ",אני מתנשם ,ונאחז
בכתפה" .תביאו אותה .אני לא יודע כמה היא עוד תחזיק מעמד".
ירושלים מביאה את אביב .אני לוקח אותה בזרועותיי בקלות,
וכמעט מועד .כל התחושות שאני מרגיש מהדהדות אליי בחזרה ממנה.
החולשה שלה ,השפעות המאבק במאגו ובספרטה ,הכאב והנזק שיצרה
המתקפה של האחרות .אני מביט סביבי .כמה מהן עדיין מרחפות מעל
