Page 150 - 22322
P. 150
150רותם ברוכין|
רגע אני נשאר שוב לבדי בגוף אנושי ,שברירי ,בר חלוף כמו עלה קמל.
אני משחרר אנחה שרובה הקלה — אבל חלק קטן ממנה הוא אובדן.
השינוי מיידי כמעט .לא ציפיתי שיהיה ניכר כל כך ,אבל לא ידעתי
כמה מאגו הספיק לקחת ממנה — לא רק עכשיו ,אלא בכל חצי השנה
האחרונה .עורה של אביב מאבד את חיוורונו ונראה שוב שזוף ובריא.
לחייה מוורידותׂ .שערה ,שהפך כמעט אפור ,הופך לחום בגון האגוז,
שפסים כחולים שזורים בו.
ובבת אחת המשקל שלה מכריע אותי .רמת גן וגבעתיים ממהרות
לקחת אותה ממני לפני שאני נמעך כמו דמות מצוירת תחת פסנתר כנף.
הכאבים והפצעים תוקפים שוב ,מסחררים את ראשי .החולשה מערפלת
את ראייתי.
לא .רק עוד קצת .אני חייב לוודא שהיא בסדר .אני מטלטל את
ראשי ,מתאמץ למקד את עיניי באביב .הלוואי שהיתה אנושית ,רק כדי
שהייתי יכול לראות את חזה עולה ויורד ,להרגיש את נשימתה.
מטולה נדחקת דרך מעגל הערים הגדולות ונוגעת בכתפי .ידה
נוסכת בי קרירות פתאומית ,מעוררת .רמת גן וגבעתיים מניחות את
אביב ,ואני כורע לצדה .הדממה סביבנו מוחלטת ,מלאה ציפייה .כולן
מביטות בנו.
"תל אביב־יפו ",אני אומר את שמה המלא הפעם .זו הקריאה
החלשה ביותר שאי־פעם יצאה מבין שפתיי וממחשבותיי ,חלשה כל כך
שהיא דומה יותר לתחינה או לתפילה .אבל עיניה של אביב נפקחות,
והים הירוק־תכלכל־כחול־סגול מתערבל בתוכן" .יונתן?" היא לוחשת,
ובניגוד למאגו ,היא מבטאת את השם שלי נכון ,כמו שאבא היה מבטא
אותו.
ההקלה שוטפת אותי .אני מחבק אותה בלי לחשוב ,בכוח ,ומרגיש
את זרועותיה מתהדקות סביבי.
"יונתן ",קריית גת מחקה אותה ,וצחקוקים עולים סביבנו .אף אחת
מהאחרות לא משתמשת בשם שלי .גם היא לא השתמשה בו זמן רב.
אבל אני שמח כל כך לשמוע את הקול שלה ,שאני לא נבוך .לא אכפת
לי שידעו .אביב מתנתקת ממני ,מתיישבת בזהירות ומביטה סביבה.
צבע העיניים שלה ירוק עכור ,כמעט חום .היא ספגה פגיעה קשה .אני
מניח שייקח לה זמן להתאושש ,לאסוף את עצמה ,לתקן את הנזקים —
