Page 155 - 22322
P. 155
שומרי הערים |155
מלוכדים ואופטימיים ,ואני מעריך את זה .אבל כשאנחנו מסיימים
להעמיס הכול ,אורנית מביטה בעין סהר ואני רואה את המסכה נשברת.
מבטה חולף על הקרוונים שננטשים שוב ,על הצריפים שייאכלו בקרוב
על ידי רוחות המדבר והזמן ,על החממות שקופלו ועל גינת התבלינים
שנעקרה ומתייבשת בשמש ,על המדורה הכבויה שהסימנים הקלושים
לכיסאות ולשולחנות שעמדו סביבה מתכסים לאיטם בחול ,על עצי
התמר הזקנים ועל עצי הרימון הצעירים ,שלא ברור אם ישרדו בלי
השקיה קבועה וגיזום ,על סימני הערסלים והנדנדות שהיו קשורים
אליהם עד לפני כמה ימים.
אני נעמד לידה בלי לומר דבר .אני לא יודע איך לנחם אותה .היא
לא מכירה את סהר באופן אישי כמוני ,אבל היא מכירה אותה כמו את
כף ידה ,והיא מתאבלת עליה.
"כשהייתי קטנה גרנו בנתיב העשרה ,בחבל ימית ",היא אומרת
אחרי רגע" .אני זוכרת את היום שפינו אותנו".
אני מהנהן" .גם אנחנו גרנו בימית .אבל אני לא זוכר .הייתי קטן
מאוד ".וממילא חיינו במקומות רבים כל כך ,שהזיכרונות מתערבבים
בראשי" .אבל האדמה שעין סהר נוסדה עליה תישאר כאן .אולי יום
אחד נחזור".
"אולי ",אורנית אומרת ,אבל קולה חסר צבע ,ואז היא מפנה את
גבה לעין סהר ונכנסת לרכב שלה ,ואני נותר לבד .אני חוזר לרכב של
אבא ופותח את דלת המושב הקדמי ,אבל הוא נד בראשו" .שב מאחור,
איתה".
אני מביט אחורה בספקנות .סהר שוכבת במושב האחורי ,חיוורת
וחסרת צבע" .לא עדיף לתת לה לשכב?"
הוא נד בראשו לשלילה ,קולו נמוך" .עדיף שאחד מאיתנו יחזיק
אותה וידבר אליה ,אחרת אני לא בטוח שהיא תשרוד את הדרך .אני לא
בטוח שהיא תשרוד בכל מקרה".
גל של שנאה יוקדת שוטף אותי ,רגש שלא הרגשתי כבר חודשים.
הוא קר ומחושב כל כך ,אפילו כלפי אותן רוחות היקרות כל כך ללבו.
"היא עדיין כאן ,אתה יודע ",אני אומר ,בקושי מסוגל להכיל את זעמי.
"תפסיק לדבר עליה כאילו היא כבר מתה".
הוא שותק ומתניע את הרכב .אני מוציא את הגיטרה של סהר מתא
