Page 159 - 22322
P. 159
שומרי הערים |159
מחדש במקום אחר ,זה אף פעם לא בדיוק אותו יישוב .רוח מקום צריכה
להיות מאוד חזקה ומנוסה ונחושה כדי לשרוד מעבר כזה".
"סהר היתה נחושה ",אני כמעט יורה את המילים" .היא רצתה
לחיות".
"אני יודע .אבל היא היתה צעירה מאוד .גם עוד שנה או שנתיים,
אולי אפילו חמש "...הוא נותן למילים לדעוך.
החול הלבן נוצץ מול עיניי ,זר כל כך לאדמה שהוא נח עליה" .אם
שנינו היינו נשארים בעין סהר —"
"אז היא היתה מתה בעין סהר ",הוא קוטע אותי ,וקולו שוב חמור,
קולו של שומר הערים של ישראל" .שני אנשים ,אפילו שומרי ערים,
אינם קהילה .הם לא יכולים לשמור רוח מקום בחיים".
"אתה לא יודע את זה בוודאות ",אני עונה ,כמעט מתחנן שיסכים
איתי שטעינו ,שהיתה דרך להציל אותה.
"כן ,אני יודע .תאמין לי ,יונתן .ניסיתי בעבר ".הפעם הקול שלו
שונה ,נושא כובד שלא שמעתי בו מעולם ,ואני מרים סוף־סוף את עיניי
להביט בו .נראה כאילו הוא עומד לומר משהו נוסף ,אבל אז הוא חוזר
בו .הוא מחכך את מצחו הקמוט ,מחפש מילים" .כשהבאת אותה לכאן,
נתת לה סיכוי להצליח .סיכוי קטן .עשינו כל מה שיכולנו".
אני לא עונה .אין לנו עוד מה להגיד זה לזה .הייתי רוצה שהוא ילך,
אבל הוא ממשיך לשבת לצדי ,ואני ממשיך לבכות בדממה מעל תלולית
החול הלבן שאינה מתערבבת באדמה החומה.
אני לא רוצה להרוס את החגיגות ,אז אני מחכה עד שהארוחה
תסתיים לפני שאני מודיע לאורנית ולאחרים שאני עוזב .השומר מציע
שאחכה עם ההחלטה ,אפילו מנסה לשכנע אותי ,אבל אני יודע שגם
אחרי שהאבל יסתיים לא ארצה להישאר כאן ,להיות חלק מיצירתה של
רוח מקום חדשה.
אורנית לא מופתעת .היא אומרת שתתגעגע אליי ושתמיד יהיה לי
מקום בגרעין אדמה אם ארצה לחזור .אני מודה לה ואומר שאולי יום
אחד ,וחושד שהיא יודעת שלא אחזור לעולם.
הם מחבקים אותי כולם — אורנית ,אלה ואיריס ,ערן ,טימותי וגבע,
המתנדבים .כמה מהם עושים זאת כשדמעות בעיניהם .לפני שאני נכנס
בחזרה למכונית של השומר ,אני תופס את אלה" .את יכולה לעשות
