Page 162 - 22322
P. 162
162רותם ברוכין|
שנה .ראית בעצמך כמה חשיבות יש לך בחייהן של רוחות ,במיוחד
חדשות .חווית אותה על בשרך .אתה עדיין חולם לברוח מהארץ
ולהשאיר אותן לבדן?"
אני לא עונה ,אבל זו לא היתה באמת שאלה.
אבא מהנהן" .בדיוק .אתה מבין עכשיו".
שבועיים אחרי שאני עוזב את הגרעין ,אבא ואני עוברים דירה לדימונה,
ואבא הולך להביא את הדואר לפני המעבר .הוא חוזר עם קרטון עצום
בגודלו ,ופתק מתנצל מאורנית ,שמסביר שאף אחד בגרעין לא מנגן
בגיטרה שהשארתי להם ,ולא היה לה לב לזרוק אותה .גם לי אין לב.
אני הולך לחנות כלי נגינה ,קונה לה נרתיק ,אורז אותה ודוחף לבוידעם
בתקווה לשכוח מקיומה .זה לא קורה .הוא פתוח מספיק כדי שאראה
אותה בכל פעם שאני עובר על פניה .פעם אחת אני אפילו מוריד אותה
מהבוידעם ומוציא אותה מהנרתיק ,מביט בדקלים בתיבת התהודה,
שנדמים כמתבדרים ברוח ,ובמיתרים הארוכים והמתוחים שכאילו
מזמינים אותי לגעת בהם .אני כמעט מושיט אליהם את אצבעותיי,
כמו אשת לוט שלא היתה מסוגלת שלא להפנות את מבטה אל הבית
שהכירה כל חייה ,להביט בו פעם אחרונה .אבל נראה שיש בי יותר יצר
הישרדות מאשר שהיה בה .אני מחזיר את הגיטרה לבוידעם בלי לגעת
במיתריה ,ואף על פי שאני ממשיך להביט בה ,ההרגל עושה את שלו,
והמראה מכאיב לי פחות עם הזמן .אולי אם אתרחק ממנה לזמן ארוך
מספיק ,זה יפסיק להכאיב לי .אולי יום אחד אוכל לנגן בה שוב .אני
מניח שיש רק דרך אחת לגלות את התשובה.
