Page 166 - 22322

‫‪ 166‬רותם ברוכין|‬

‫אבל ההיגיון מתעורר גם הוא עם ריח הקפה‪ ,‬מזכיר לי שאביב ואני‬
‫נפרדנו לפני שמונה חודשים‪ ,‬שזוג מאוהב אחר גר כעת בדירה הישנה‬
‫ברחוב הירקון‪ .‬הדירה הקטנה כולה היתה יכולה להיכנס בנוחות בחדר‬
‫המפואר שבו אני נמצא כעת‪ .‬אני מביט סביבי‪ ,‬משפשף את עיניי‪ .‬המיטה‬
‫בה אני שוכב גדולה ורכה‪ ,‬סדינים בעלי ריח מבושם ונקי מדי‪ .‬שטיח‬
‫בהיר מכסה את הרצפה‪ ,‬ומבעד לווילונות לבנים־שקופים המכסים על‬
‫חלונות זכוכית גדולים‪ ,‬נשקף אליי הים‪ .‬החדר רחב הידיים מרוהט‬
‫בכורסאות ובספה שנראות כאילו מעולם לא ישבו עליהן‪ ,‬טלוויזיה‬
‫גדולה באופן מגוחך ומטבח קטן‪ .‬ציורים של גוטמן תלויים על הקירות‪,‬‬

‫והלוגו של דן פנורמה ניבט אליי מכל עבר‪.‬‬
‫הפצעים שלי החלימו‪ .‬רוחות ערים אינן מסוגלות לרפא בני אדם‪,‬‬
‫מה שאומר שמדובר בתופעת לוואי חיובית אחת ובודדה לכל הזיכרונות‬
‫והכוחות שעברו דרכי כאילו הייתי תחנת רכבת‪ .‬אני תוהה אם כך‬
‫מאגו מרגיש‪ ,‬והמחשבה עליו מעלה בי תחושת גועל‪ .‬אני מביט מתחת‬
‫לשמיכה ומגלה שאני עדיין לובש את אותם בגדים מרוטים וקרועים‬
‫מהקרב‪ ,‬עם עקבות דם במקומות שבהם נפצעתי‪ .‬אביב ככל הנראה לא‬
‫הרגישה בנוח להסיר מעליי את כל אלו‪ .‬גם אני לא הייתי מרגיש בנוח‬

‫במקומה‪ ,‬אבל עכשיו אני מרגיש דביק‪ ,‬מיוזע ומטונף‪.‬‬
‫אני מציץ החוצה‪ .‬היא לא מחכה לי במרפסת‪ ,‬ואני אסיר תודה על‬
‫כך‪ .‬אני צריך זמן לאסוף את המחשבות שלי‪ .‬ולהתקלח‪ .‬ו‪ ...‬אוכל!‬
‫ריח הקפה מגיע מהשולחן הצמוד למרפסת‪ ,‬העמוס לעייפה באוכל‪.‬‬
‫בטני מקרקרת‪ ,‬וכל מחשבה על מקלחת נדחית מיד למועד מאוחר יותר‪.‬‬
‫לא אכלתי כלום מאז אתמול בבוקר‪ ,‬ואני מתנפל על סעודת המלכים‬
‫שניצבת מולי — טוסטים‪ ,‬לחמניות בריוש‪ ,‬ממרחים‪ ,‬גבינות‪ ,‬ריבות‪,‬‬
‫קנקני מיץ תפוזים ולימונדה‪ ,‬מעדני חלב ויוגורטים‪ ,‬דגני בוקר‪ ,‬ביצי‬
‫עין ומקושקשות ועלומות‪ ,‬עדיין חמות‪ ,‬סלט ירקות קצוץ‪ ,‬סלט פירות‬
‫העונה‪ ,‬ו‪ ...‬קפה הפוך‪ ,‬אלוהים‪ .‬אני תופס את הספל הגדול בין שתי‬
‫ידיי‪ .‬גם הוא חם‪ ,‬כמובן‪ ,‬ובקצף המושלם והקרמי היא ציירה איכשהו‬

‫משפט שלם‪" :‬אני בשיפוצים‪ .‬צא למרפסת אם אתה צריך אותי"‪.‬‬
‫אין כלי לסוכר‪ ,‬אבל בקפה שלי יש שתי כפיות של סוכר חום‪ .‬היא‬

‫זכרה‪.‬‬
‫אחרי שאני שואב שליש מהארוחה כמעט בלי להרגיש בטעמה‪,‬‬