Page 170 - 22322
P. 170
170רותם ברוכין|
היא מכווצת את מצחה" .חשבתי שאתם לא שומרים על קשר.
כלומר ,לא באופן מוסדר".
"זו בדיוק הבעיה ".אני נאנח" .אני אודיע למת'יו ,החבר שלי מקנדה,
והוא יודיע ל "...אשלינג .אני חייב לדבר איתה ,ולעזאזל אם זה יגרום
כאב לשנינו .היא עלולה להיות בסכנה .בחיזיון שנתן לי ,מאגו צפה בה
ובבת שלה מהצד ,בלי שתהיה מודעת לנוכחותו .וזו היתה חייבת להיות
האמת ,כי החיזיון האחר היה אמיתי — מותה של סהר ,תחושת חול
המדבר הנשפך מבין אצבעותיי אל אדמת הגליל שלעולם לא יהיה חלק
ממנה ,ואבא שלי אוחז בכתפי וממלמל מילים מרגיעות בעודי בוכה…
ומה עם החיזיון הנוסף? זה שבו אבא שלי צעיר בעשרים שנה לפחות
ומחזיק תינוק בזרועותיו ,והם עומדים לבדם בהריסות המדבריות ,בוכים,
והדמות היפה מושיטה את ידיה אל התינוק ,אבל ידיה הולכות ונעלמות,
הולכות ומתפוררות לחול מדברי...
"יונתן!" ציפורניים חדות ננעצות בבשרי ,מכריחות אותי להביט,
מכריחות את החיזיון להתפוגג .פניה של אביב קרובות מאוד ,עיני הים
הכחולות־ירוקות שלה מלאות בהלה .ראייתי מטושטשת .לחיי רטובות
מדמעות.
"אביב ",אני לוחש" .אמא שלי היתה רוח עיר?"
היא קופאת ,נטועה במקומה כמו היתה חלק ממבנה המלון העצום.
לרגע העיר כולה נעצרת איתה .שקט מוחלט משתרר .האנשים ברחובות,
המכוניות ,אפילו גלי הים ,הכול קופא .אפילו הרוח אינה נושבת.
ואז אביב שואפת שאיפה עמוקה ,והעולם שוב קורס עלינו .היא
קמה מהכיסא ,גבה אליי" .ידעתי שהיינו צריכות לספר לך ",היא אומרת
בשקט" .אמרתי לירושלים כל הזמן שאתה תגלה .פחדתי עד מוות שזה
יקרה בזמן שהיינו יחד —"
"מי היא היתה?" אני דורש לדעת ,הזעם הפתאומי כמעט מעוור
אותי .אני מוחה את עיניי בתנועה חדה ,שונא את הדמעות שממשיכות
לזלוג" .מה קרה לה?"
כתפיה של אביב מתרוממות שוב בשאיפה עמוקה .אם היא תתנגד,
אני אלך לרמת גן ,ואז לגבעתיים ,ולכל עיר אחרת ,עד שאמצא אחת
שתהיה מוכנה לספר לי .כולן בוודאי ידעו ,כולן שמרו ממני את הסוד
הזה...
