Page 171 - 22322
P. 171
שומרי הערים |171
אבל אביב מסתובבת ומביטה בי ,ועיניה חומות וחמות כעת" .הסכם
השלום עם מצרים קרה ",היא אומרת ,קולה מריר.
אני מקמט את מצחי" .את מדברת על פינוי חבל ימית?"
"עיר שהיתה פורחת ומשגשגת בסוף שנות השבעים ותחילת
השמונים .נותרו ממנה רק הריסות ומבנים נטושים ".קולה שטוף צער.
"והיא לא היתה היחידה ,כמובן .איבדנו שבע־עשרה רוחות מקומות
בפינוי".
אני מכיר היטב את הסיפורים ,אבל הזיכרון שלי מעלה יותר מאשר
עדויות היסטוריות וסרטים תיעודיים .אני זוכר אוויר מדברי ,חוף ים
יפהפה וכחול ,בתים ומדשאות ועצי דקל ואת היאחזות הנח"ל ...בן כמה
הייתי? איך אני זוכר את זה?
"אבל למה?" אני שואל ,וקולי נשבר ,מרכך את הכעס העצור בו.
"למה ספרטה וסדום שרדו וימית ו ...ואחרות לא?"
"אף אחת לא באמת יודעת ,יונתן ",אביב אומרת בשקט ,ואני יודע
שהיא שמעה היטב את ההשתהות" .לא בוודאות .אשקלון טוענת שזה
קשור למטען בזיכרון הקולקטיבי ,שקלול בין עוצמת ההשפעה שהיתה
לעיר על ההיסטוריה והתרבות ובין מספר השנים שהיא היתה קיימת.
צפת אומרת שזה קשור לרצון ולדחף להמשיך לחיות .יבנה חושבת
שזה קשור ל'עניין בלתי גמור' ,כמו בסיפורי רוחות רפאים .אבל אני כן
יודעת דבר אחד בוודאות — אבא שלך עשה הכול כדי שלא תגדל יתום
מאם .הכול .וזה לא הועיל".
אבא שלי וימית .אני מנער את ראשי" .היא היתה ילדה .רק כמה
שנים מבוגרת יותר ממני"...
"אין משמעות לגיל אצל רוחות ערים ",היא מחייכת אליי חיוך עייף.
"אתה אמור לדעת את זה .היית בזוגיות עם קשישה בת מאה".
או כמה אלפי שנים ,תלוי באיזה חלק שלה .אבל היא צודקת ,כמובן.
אני לא מצליח להימנע מנימה של האשמה כשאני שואל" ,אבל למה
אף אחת מכן לא סיפרה לי?"
"אבא שלך אסר עלינו ".אשמה מהדהדת אליי בחזרה מקולה.
"הוא ראה את מה שקרה ככישלון הגדול ביותר שלו .הוא לא רצה
שתשנא אותו בגלל שלא הצליח למנוע את מותה ,ועוד פחות שתחיה
עם הכאב".
