Page 152 - 22322
P. 152
152רותם ברוכין|
אני משתתק ,מופתע .רמת גן מהנהנת" .כולנו רוצות לעזוב לפעמים.
לא תמיד קל לדבר על זה עם השומר שלנו ,אבל אנחנו תמיד מדברות
זו עם זו".
צבע ורוד מתפשט במעלה לחייה ואוזניה של אביב ,מרכך מעט את
המראה החולני שלה .היא לא מביטה בהן ,אלא רק בחול שלרגליה.
גבעתיים נאנחת ,פוסעת לפנים ומחבקת אותה .רמת גן מצטרפת
לחיבוק .אני מסב את עיניי ,מרגיש נבוך מהרגע האינטימי שפלשתי
אליו בלי כוונה.
"תודה ",אביב אומרת לבסוף ,קולה מעט צרוד.
גבעתיים סוקרת אותי ,הבעתה דאוגה" .מה איתו?"
תל אביב מהנהנת ומחייכת" .אני אדאג לו .בוא ,שומר ,אתה נראה
כאילו אתה צריך אמבטיה ומיטה".
אז אני שוב "שומר" ,לא יונתן .אבל כשהיא פונה אליי ,הבעתה רכה,
ולרגע נדיר אחד אני מרגיש שהכול בסדר ,שהכול יהיה בסדר .ובכל
זאת ,אני חייב לשאול ,גם אם זה יהרוס הכול .אני בולע את רוקי" .זה
אומר שהחלטת להישאר?"
אני רואה את התשובה החדה והעוקצנית שמגיעה לי עומדת על קצה
לשונה ,אבל אז כל רוח הקרב נושבת מתוכה ,משאירה את מפרשיה
וגלשניה ודגליה ריקים ,ואנחנו מביטים זו בזה ,לא כשומר ורוח עיר,
אפילו לא כבני זוג לשעבר ,רק כמו שני אנשים עייפים מאוד" .כן ",היא
אומרת לבסוף ,הדרת כבוד שקטה בקולה" .החלטתי להישאר".
הפחד האחרון ,המאיים ,שלא ידעתי שנותר בי ,מתפוגג עם שארית
האדרנלין שלי ,מותיר אחריו רק חולשה .ופתאום היא מיטשטשת מול
עיניי ,הולכת ונעלמת ,ואני רוצה לזעוק ,להזהיר אותה ,אבל אז מבין
שהבעיה אינה בה :כתמים שחורים ממלאים את שדה הראייה שלי,
ברכיי רועדות ,והאדמה לא יציבה פתאום.
זרועות חמות נכרכות סביבי ,עור רך ועדין כמו ענן .שיער פרוע כמו
גלי ים ששמץ של כחול מרחף בתוכו ומדגדג את לחיי ,וריח נפלא של
קפה אופף אותי ,חזק ומעורר ,ולמרות זאת אני רק שוקע עמוק ועמוק
יותר ,אל תוך חשכה שמאחוריה מביטות בי עיניו של מאגו ,תכולות
ובהירות וקשות כמו קרח ,ואני כמעט מבין ,כמעט יודע ,אבל התשובה
חומקת ממני.
