Page 142 - 22322
P. 142
142רותם ברוכין|
לי זמן ללמד אותה תקינות פוליטית כרגע" .ראית פעם את מה שקרה
היום? שומר שלוקח כוחות מעיר?" אני שואל.
היא מהנהנת .אני לא מופתע ,אף על פי שהיא לא שיתפה אותי
בזיכרון הזה.
"את יכולה לקחת אותם בחזרה?"
היא מחייכת חיוך אפל" .לא .אבל אתה יכול".
אני מהנהן .צפיתי גם את התשובה הזאת" .אם תעזרי לי להחזיר את
מה שמאגו לקח מתל אביב ,נשחרר אותך".
"מה?" מוחה ירושלים.
"אם תבטיחי לנו שלא תנסי שוב להשתלט על אף עיר ,יישוב או
מקום ,תהיי חופשייה ללכת ",אני ממשיך ,קולי יציב" .אף אחת מהן
לא תפגע בך".
ירושלים וחיפה מביטות בי ,זועפות והמומות .הן צודקות ,כמובן.
אין לי זכות לקבל החלטות בשמן .הייתי צריך לדון עם הרוחות .זה
כנראה מה שהייתי עושה בלי המעטה שאופף אותי כעת ,של כוח ואומץ
וחוצפה ופזיזות .אבל אותו המעטה מספק לי גם בהירות — לא רק
לגביה ,אלא גם לגביהן .אני רואה אותן דרך עיניה של ספרטה ,נושאות
את משקלם של כל המקומות בישראל ,ואני מבין את מה שהיה ברור
לה מהרגע שתל אביב תקפה אותה כדי להגן עליי :רוחות הערים של
ישראל יסכימו לקבל את ספרטה רק בשלושה מצבים — מתה ,כלואה
או רחוקה מכאן.
המחשבה לשלוח אותה בחזרה לחיי בדידות מכאיבה לי ,ואני
הודף אותה אל מתחת לאותו מעטה .ספרטה מביטה בי ,ואני מזהה
את ההבעה שבעיניה כגועל" .אתה חלש .הן חלשות .העם הזה לא
ישרוד זמן רב".
"הוא שרד זמן רב יותר מהעם שלך ",אומרת ירושלים ,שערה כסוף.
קולה זקן ,אך חיוני ומלא כוח .היוונית על שפתיה נשמעת טבעית יותר
פתאום ,ואני שומע במילותיה את ההדהוד היציב של חומות בצורות,
של עמים עתיקים שישבו בין ההרים שלה עוד מלפני שההיסטוריה
החלה להיכתב.
שפתיה של ספרטה מתהדקות במה שנראה כמו כעס ,אבל המעטה
שדרכו אני רואה ומכיר אותה ,את אישיותה ,את זיכרונותיה ,מפרש
