Page 186 - 22322
P. 186
186רותם ברוכין|
"ההבנה לא תביא עמה שלווה ",אומרת סדום ,זרועותיה צונחות
אט־אט.
"כבר ניסיתי .את מדברת לכותל ",ירושלים ממלמלת.
"צר לי על שלא הגעתי לסייע לך ולאחיותיי בצוק העתים ,נוטר
המקומות ",סדום אומרת" .איני צעירה כשהייתי ,ואיני יכולה לנטוש
את גבולותיי באותה קלות כמותן ".תלולית מלח קטנה עולה מאחוריה.
היא מתיישבת עליה כאילו רגליה לא יכולות לשאת עוד את משקלה,
ומשפילה את עיניה.
"עכשיו מי מסתירה את האמת?" שואלת ירושלים ,קולה מסוכן כמו
כמה מהפניות בכבישים המוליכים אליה.
קמטיה של סדום מעמיקים" .כולנו חוטאות בכך ,עיר דוד ,אך הצדק
הנו עמך .חטאיי רבים דיים גם לולא הולכתי אתכם שולל".
היא מרימה את עיניה ומביטה בי ,ולרגע עורה נראה כמו גרגרי מלח.
"לא אביתי לבוא ,נוטר ,כיוון שחששתי שנאמנותי לא תהא לך".
אני בוהה בה .שפתיי יבשות וצרובות ,ואני טועם מלח עליהן.
"אבל ...אני השומר של ישראל .אם את לא נאמנה לי ,למי "...זיכרון
צץ מול עיניי ,הפעם הראשונה שאבא הביא אותי אל סדום ,בחרדה,
ביראה .היא למדה עברית כדי לדבר איתנו ,הוא סיפר לי.
בוודאי שאני לא השומר שלה .בתקופה שלה ישראל עדיין לא היתה
קיימת .והשומר שלה ,שנמלט מהחורבן — איש לא ידע מתי מת .אם
בכלל .זיכרון נוסף חוזר אליי ,הרגע שבו מאגו אילץ את זיכרונותיו
האפלים אל תוך מחשבותיי .מאותו הרגע שמו נשמע משונה ולא נכון
בעיניי .הוא היה צריך להיות עתיק יותר ,קדום יותר.
קרוב יותר.
"זה הוא ,נכון?" אני שואל ,ובלי לחשוב פוסע לאחור ,לכיוון
ירושלים ,שכבר מתקרבת בעצמה להגן עליי" .הוא השומר שלך?"
"לא ",סדום אומרת .משקל העצב והבדידות בקולה הוא כמעט בעל
נוכחות משלו .ההקלה שאני חש נמחצת מיד על ידי האשמה.
"אך חלק ממני ייחל לכך ",היא ממשיכה ,קולה רך ועתיק ורועד.
"תמיד קיוויתי שישוב יום אחד .אינני רוח עיר עוד ,רק זיכרון של מקום
שעקבות ההיסטוריה לא רמסו דיין .היעדרו עדיין צורב כפצע פעור
בבשרי".
