Page 190 - 22322

‫‪ 190‬רותם ברוכין|‬

‫ומלא ביטחון‪ .‬הפרופסורית‪ ,‬חוקרת המקרא גדולת המידות‪ ,‬מביטה בי‬
‫מעבר למשקפיה דמויי החרמש‪ .‬זו שתמיד יש לה את כל התשובות‪.‬‬

‫אני כמעט לא שומע אותה‪ַ" .‬ו ֵּי ֵצא ַק ִין‪ִ ,‬מ ִּל ְפ ֵני ְיהָוה; ַו ֵּיׁ ֶשב ְּב ֶאֶרץ־נ ֹוד‪,‬‬
‫ִק ְד ַמת־ ֵע ֶדן‪ַ .‬ו ֵּי ַדע ַק ִין ֶאת־ ִאׁ ְש ּת ֹו‪ַ ,‬ו ַּת ַהר ַו ֵּת ֶלד ֶאת־ ֲחנ ֹו ְך; ַו ְי ִהי‪ֹ ּ ,‬ב ֶנה ִעיר‪,‬‬

‫ַו ִּי ְקָרא ׁ ֵשם ָה ִעיר‪ְּ ,‬כׁ ֵשם ְּבנ ֹו ֲחנ ֹו ְך‪".‬‬
‫אני משתתק‪ .‬כולנו מכירים את ההמשך — לא רק מהתנ"ך‪ ,‬אלא‬
‫מהספרים של שומרי הערים‪ .‬חנוך‪ ,‬בנו של קין‪ ,‬היה שומר הערים‬

‫הראשון הידוע לנו‪ ,‬והעיר שנקראה על שמו היתה העיר הראשונה‪.‬‬
‫"אין לנו עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות לשום אירוע שכביכול‬
‫קרה לפני המבול‪ ,‬כולל קין‪ ,‬שאגב‪ ,‬אם אתה מתעקש להאמין למקרא‪,‬‬
‫כמה מהפרשנים טוענים שלמך הרג אותו‪ ,‬וכולם מסכימים שצאצאיו‬
‫לא שרדו את המבול‪ .‬אפילו מקורו של ספר חנוך ד'‪ ,‬ששומרי הערים‬
‫מחשיבים כהיסטוריה‪ ,‬הוא למעשה לא ידוע‪ .‬אין לנו הוכחות למקומה‬
‫של העיר הראשונה או אפילו לקיומה‪ ".‬אבל בעודה מדברת‪ ,‬אני מרגיש‬

‫את המשבר שהיא נתונה בו‪" .‬מאובנים‪ ...‬הוכיחו‪"...‬‬
‫"אני לא מכחיש את האבולוציה‪ ,‬ירושלים‪ ",‬אני אומר‪ ,‬מנסה להפגין‬
‫דאגה במקום קוצר רוח‪" .‬אני מדבר על ההיסטוריה שלכן‪ ,‬שלנו‪ .‬אבא‬
‫שלי הקריא לי את כל ספרי חנוך‪ ,‬אפילו זה שבו חנוך השני‪ ,‬הבן של‬
‫שת‪ ,‬מטייל עם המלאכים בשמים‪ ,‬והסביר לי שהמספר המקראי חשב‬
‫על רוחות הערים כעל מלאכים‪ ,‬כמו ששאר בני האדם חשבו עליהן‪ ,‬עד‬
‫ש‪ "...‬אני נאלם‪ ,‬רעידת האדמה במחשבותיי מפילה לבסוף את פיסות‬

‫הפאזל למקומן‪.‬‬
‫"עד שהם איבדו את היכולת לראות אותנו ולהכיר בנו‪ ",‬לוחשת‬

‫ירושלים‪.‬‬
‫סדום מתחילה להתייפח חרש‪ .‬ירושלים מחבקת את כתפה וממשיכה‪,‬‬
‫קולה עדיין נמוך מאוד‪" .‬אני זוכרת את השינוי‪ .‬הוא קרה לאט מאוד‪,‬‬
‫אבל לא ידענו איך לעצור אותו‪ .‬משנה לשנה‪ ,‬מעשור לעשור‪ ,‬פחות‬
‫אנשים היו מסוגלים לראות אותנו‪ ,‬לדבר איתנו‪ ,‬לזכור אותנו‪ .‬הנחנו שזו‬

‫פשוט השתנות טבעית של העולם‪ ,‬של בני האדם‪"...‬‬
‫עיניה מתמלאות דמעות‪ ,‬כמו עיניה של סדום‪ ,‬והיא משתתקת‪ .‬ערים‬
‫צעירות ממנה לא נאלצו לשאת את הזיכרון המר‪ ,‬את הידיעה שפעם לא‬
‫היו בודדות כל כך‪ .‬אולי זו הסיבה שרבות כל כך מתקופתה לא שרדו‪.‬‬