Page 192 - 22322
P. 192
192רותם ברוכין|
סדום נדה בראשה ,ואפילו ניד הראש קטן ,כאילו תש כל כוחה.
"איש לא שלח אליי מכתבים כבר אלפי שנים ,אחות .לא היה עלייך
לדאוג".
אני כורע מולה על ברכיי" .תודה ",אני אומר ואוחז את ידיה בידיי.
אצבעותיה רכות ומקומטות וחמות .היא מחבקת אותי ,ויש לה ריח של
זקנים ושל מלח" .הולך אתה מאיתנו ",היא לוחשת ,נאחזת בי" .כפי
שהלך הנוטר שלי".
"אני אחזור ",אני מבטיח לה.
"אל תבטיח דברים שלא תוכל לקיים ,נוטר ",קולה רועד וחורק.
ירושלים מתרחקת ,נותנת לנו פרטיות ,וסדום מאמצת אותי ללבה
בכוח רב מהדרוש .אצבעותיה הרכות מחוספסות לפתע כמו גבעות
המלח .כשהחיבוק מסתיים ,אני מוצא גביש מלח בידי" .צידה לדרכך
הארוכה ",היא מסבירה ברצינות רבה .אני מהנהן ,מכניס את הגביש
לכיסי ומודה לה — פעם אחת בקול ,לשם הנימוס ,ופעם שנייה בלבי —
על כך שלא ניסתה לשנות את דעתי או לעמוד בדרכי .היא כנראה
תהיה היחידה — אני צופה ויכוחים מרים ואין־סופיים בעניין ,וצופה
שהם יתחילו מיד .ירושלים מחכה לי ליד המכונית ,מחטי אורנים
מוטלות סביבה כמו מגן .כשאני מתקרב ,מוכן למאבק ,היא מושיטה
לי מחרוזת תפילה.
"מה "?...אני בוהה בה.
היא מחייכת ,חיוך שיש בו שמץ של התנשאות ,שמץ של רוך ושמץ
של אהבה ,כדרכה" .כבר הספקת לשכוח איך נראות הגנות?"
לא .ברור שלא .אבל אני ממשיך לבהות לרגע בידה המושטת ,לא
מסוגל להאמין שהיא באמת מציעה לי הגנה ,מיוזמתה .שהיא מבינה מה
אני עומד לעשות ,ומסכימה לכך .אני לוקח מידה בזהירות את המתנה
יקרת הערך .מקרוב אני רואה שהחרוזים הצבעוניים הם למעשה אבנים
ירושלמיות זערוריות.
"בדקתי את המכונית שלך .אין לך מספיק הגנות .אאסוף את השאר
מאחיותיי".
"הגנות? ברכב? על מה את "...אני משתתק ,מביט בשמשה שלי,
בסטיקר של סח'נין ,בספרון התהלים של בני ברק ,בברבור העץ של
זיכרון יעקב ,בצדפים של אילת ,בפסלון מריה של נצרת .אני בוהה
