Page 196 - 22322

‫‪ 196‬רותם ברוכין|‬

‫אז זה העניין‪ .‬היתה לי תחושה‪ .‬אני מושך בכתפיי‪" .‬לא היורש‬
‫שלה‪".‬‬

‫"זה לא מוסרי‪ ".‬הוא מפנה את מבטו ממני‪.‬‬
‫מתחסד‪ .‬אני מגלגל עיניים‪ ,‬אבל לא אומר דבר‪ .‬אנחנו מטיילים‬
‫יחד כבר שבעה חודשים‪ ,‬ואם נתחיל לבקר אחד את הבחירות של השני‬
‫במיטה‪ ...‬למרות שמת'יו שכב גם עם שותפות וגם עם שותפים‪ ,‬הרשימה‬
‫שלי תהיה הרבה יותר ארוכה‪" .‬בסדר‪ ,‬אני מבטיח לא לשכב יותר עם‬

‫רוחות ערים‪".‬‬
‫"אני כל כך מעריך את ההקרבה שלך‪ ",‬הוא מסנן‪ ,‬ואני מחליט‪,‬‬
‫בחוכמה לא אופיינית‪ ,‬לשתוק עד שאנחנו מגיעים לטרמינל‪ .‬מה אני‬
‫כבר יכול לומר למת'יו? את האמת? שזו היתה הפעם הראשונה שלי עם‬
‫רוח עיר וההזדמנות היחידה שהיתה לי לעשות את זה בלי השלכות?‬

‫שהייתי סקרן?‬
‫או את האמת האמיתית — שאחרי כל הזמן הזה‪ ,‬אחרי שניסיתי כל כך‬
‫הרבה לברוח וסוף־סוף הצלחתי‪ ,‬אחרי שאני מטייל איתו חצי שנה‪ ,‬אולי‬
‫החצי שנה הכי טובה בחיים שלי‪ ,‬פתאום גיליתי שאני מתגעגע הביתה‪,‬‬
‫ורוח העיר הזאת — לא‪ ,‬הבחורה הזאת‪ ,‬כי בהחלט לא חשבתי עליה‬
‫כעל ברצלונה כשנישקתי אותה אתמול בלילה — היתה כל כך מוכרת‬
‫פתאום‪ .‬ים תיכונית‪ ,‬חמה ועוקצנית וצוחקת בקול‪ ,‬לא מנומסת‪ ,‬ובטוחה‬
‫שהיא טובה יותר מכל הסביבה‪ ,‬אפילו משאר ספרד‪ .‬כשהקנטתי אותה‬
‫על כך‪ ,‬היא נזפה בי והסבירה לי שהיא לא ספרדייה‪ ,‬היא קטלונית‪ .‬איך‬
‫הייתי מרגיש אם היא היתה מגדירה אותי פלסטיני‪ ,‬היא שאלה‪ ,‬והרגשתי‬

‫שאנחנו מבינים זו את זה‪.‬‬
‫ואז עולה על דעתי מחשבה חדשה‪ .‬מה אם כל מה שהרגשתי היה‬
‫גם הוא בשבילנו‪ ,‬התיירים? מה אם האישיות הזאת היא מסכה בדיוק‬
‫כמו הבגדים שלבשה? אני מנער את הספק‪ ,‬מזכיר לעצמי שגם רוחות‬
‫הערים שאני מכיר אינן זיקית שמסוגלת לשנות את עצמה על פי רצונו‬

‫של אחר‪ ,‬אפילו שלהן עצמן‪ .‬אבל הספק מסרב לעזוב‪.‬‬
‫התור לבידוק הביטחוני משתרך לפנינו‪ ,‬ארוך ומפותל כמו נחש‪,‬‬
‫עמוס מאות תיירים עצבניים ואומללים‪ .‬ציפינו לזה — התור זהה בכל‬
‫העולם בשנה האחרונה‪ ,‬וממילא אין לנו לאן למהר‪ .‬אחרי שבועות‬
‫שבהם לא שמעתי עברית בשום מקום‪ ,‬השפה מתגלגלת אל האוזן‬