Page 197 - 22322
P. 197
שומרי הערים |197
שלי בהפתעה ,כמו לגימת בירה זולה שהתגלתה כשמפניה .אני מחייך
למרות רצוני ומחפש בעיניי עד שאני מוצא את הזוג הישראלי קצת
לפנינו בתור .הם צעירים ,בערך בגילנו ,ונראים עצבניים בדיוק כמו
כל השאר .אני עומד להגיד שלום ,ואז הם מדברים שוב" .אבל אני לא
מבינה ,מה הקטע?" הבחורה מחווה לעבר התור.
"טוב מאוד שהם הבינו סוף־סוף מה זה פיגועים ,שיראו מה עובר
עלינו כל הזמן!" ממלמל הבחור.
אני לא מבחין שעצרתי עד שמת'יו נתקל בי" .מה יש?" הוא שואל,
ומבטו מבזיק בסקרנות אל הישראלים .הוא לא מבין מה הם אומרים,
אבל הוא מזהה את השפה מהפעמים הספורות ששמע אותי מדבר אותה.
"כלום .בוא נלך לשתות קפה .אולי התור יהיה פחות גרוע כשנחזור".
הוא מהסס ,אומד את התור במבטו לרגע ,ולבסוף מביט בפניי
ומסכים .עד שאנחנו מוצאים עגלת קפה ,הוא כבר לא עצבני ,וגם אני
לא.
"מצטער ",אני אומר כשהוא חוזר עם רשימת הטיסות הקרובות" .זו
אשמתי שהן מוצאות אותנו כל כך בקלות .אם הייתי מצליח להפעיל"...
אני משתהה ,מנסה להיזכר במילה באנגלית.
"מיסוך?" מת'יו מנחש.
אני מהנהן" .אני באמת מנסה ,אתה יודע".
הוא מנופף בידו בביטול" .זה לא היה משנה הרבה ,ג'וני .מיסוך לא
יעיל לאורך זמן .אם אנחנו נשארים מספיק זמן ,כולן מוצאות אותנו
בסוף".
אולי ,אבל הוא לא היה משקיע מאמצים רבים כל כך בניסיונות
ללמד אותי אם לא היה חושב שזה ישפר את הטיול שלנו .הוא צודק
בדבר אחד — לא התרחקנו כל כך מהבית ,הוא מקנדה ואני מישראל,
רק כדי למצוא את עצמנו שוב באהבה המגוננת הזאת ,בטיפול
החובק־חונק הזה .שנינו יודעים שלא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות,
ורצינו להסתובב בעולם עם תרמיל על הגב ,לצאת להרפתקאות ,בלי
מסלול ,עצמאיים ,חופשיים .במקום זאת אנחנו נגררים חסרי אונים
אחרי מדריכות טיולים שמינו את עצמן ,כנגד רצוננו ,להראות לנו
את כל פלאיהן וסודותיהן ולדאוג לנו כאילו היינו ילדים קטנים .זה
דמה יותר לטיול בר־מצווה בחו"ל עם ההורים מאשר לטיול של שני
