Page 194 - 22322
P. 194
194רותם ברוכין|
לא רק תל אביב או יפו .זו לא רק ישראל .זו לא רק המלחמה שלך או
שלנו".
"אני מבין ",אני אומר ,מתנשם .המשא הנורא של הזיכרונות שהיא
נושאת אינו חותך עוד בבשרי ,אבל הוא נח על לבי ,ואני חושד שיישאר
שם לעד .המחשבה אינה מרתיעה אותי .לשאת את כאבה ,את כאבם
של אחרים ,קל יותר מאשר לשאת את כאבי שלי" .בגלל זה אני חייב
לעצור אותו".
ההנהון שלה קטן מאוד" .אני אסביר לאחרות הכול .גם הן יבינו".
אבל היא לא זזה ,אלא ממשיכה להביט בי ,ואני מבין סוף־סוף שפניה
אינן חסרות הבעה — הן קפואות מפחד .לרגע נדמה לי שהיא תתחרט,
תתפוס אותי ותכלא אותי במקום שבו קין לא יוכל לגעת בי עוד לעולם.
אבל היא רק צופה בי כשאני נכנס לרכב ,וכשאני מתניע ,היא כבר דמות
קטנה מרחפת במרחקים .אני ממולל את מחרוזת התפילה על צווארי,
את גביש המלח בכיסי — גם סדום נתנה לי הגנה ,אני מבין עכשיו .אני
נושם עמוק את ריח האורנים שבוודאי יישאר ברכב עוד ימים ארוכים.
ירושלים צודקת .קין לא הגביל את מאמצי ההרס שלו לישראל ,בטח
שלא מתוך זכר אבות או מגבלה קדמונית .הוא נע ונד בעולם .זו קללתו.
אני מוצא את הטלפון הנייד בתא הכפפות ,מניח אותו בתושבתו
ומתקשר לקנדה בתעריפים שערורייתיים.
"ג'וני?" שואל הקול בצדו השני של הקו לאחר רגע .אני משועשע
מכך שמת'יו מסוגל להישמע המום ,ישנוני וזועף באמצעות מילה אחת
בלבד .מאחוריו אני שומע את קולו העייף של בן הזוג שלו — מייסון,
אני נזכר לאחר רגע ארוך באופן מביך .מת'יו נוהם" ,יש לך מושג מה
השעה?"
"מאטי ",אני אומר" .אני צריך את עזרתך".
"לעזאזל ",הוא אומר ,ומוסיף כמה קללות בצרפתית" .תן לי חמש
דקות לצחצח שיניים ולהכין קפה .רוצה גם?"
זו הבדיחה הקבועה שלנו ,אבל אני לא מסוגל לצחוק הפעם .מת'יו
שותק לרגע ,ואז אומר" ,חרא .זה רציני ,נכון?"
"כן ",אני אומר ,אצבעותיי עדיין ממוללות את האבן על צווארי.
"זה רציני מאוד".
