Page 187 - 22322
P. 187
שומרי הערים |187
אני מאמין לה .אני כמעט רואה את הפצע .ירושלים אינה לועגת לה
עוד ,וגם עיניה שלה עמוקות ועצובות ומלאות באבק השנים .המלח יבש
וצורב על שפתיי" .ו ...את בטוחה שהוא לא"...
היא מהנהנת" .כשחזיתי בפניו דרך זיכרונותיך בביקורך הקודם,
מוכרות היו לי .כעת רואה אני את האמת במחשבותיך".
"אז את יודעת מי הוא?" ירושלים שואלת ,קולה דרוך וחד משציפיתי.
סדום מנידה שוב את ראשה לשלילה" .אני יודעת רק מי אינו .משקל
הזמן משאיר עקבות בכולנו ,והנוטר שעזבני ,אילו עודנו היה בין החיים,
היה כעולל פעוט לעומת נוטר זה .כולנו עוללים לעומתו".
ירושלים מביטה בה ,ולרגע חולף רגש חדש ביניהן .פחד .כולנו,
אומרת סדום — אולי המקום העתיק ביותר בישראל ,עתיק כל כך
שהארכיאולוגים וההיסטוריונים לא מצאו שום הוכחה לכך שאי־פעם
שימש מקום יישוב ,ורק המאמינים באל ובבריאה מוכנים לערוב לקיומו,
וגם ביניהם רבים מחשיבים אותו כאגדה.
אני כמעט מוכן לשאת תפילה בעצמי כרגע" .את יודעת עליו עוד
משהו?" אני שומע את הייאוש והדחיפות בקולי" .כל דבר שיוכל לעזור
לי לגלות מי הוא?"
"את שראיתי סיפרתי ",אומרת סדום .היא מושיטה אליי שוב את
ידיה המקומטות" .כדי שאוכל לראות עוד ,יהא עליך להרחיב את
הצוהר ,נוטר".
אני מהסס ,מביט בידיה המושטות.
"לא אקח ממך דבר ",היא מבטיחה" .רק אעזור לסנן ולמיין את
רסיסי המלח".
אני מחליט ומושיט את ידיי .יד אחרת נסגרת על ידי הימנית ,צעירה,
חזקה ,אצבעותיה מכוסות בטבעות כסף כבדות וציפורניה משוחות
בלק שחור מתקלף־למחצה .ירושלים מצרה שוב את עיניה המאופרות
בכבדות כתשובה לשאלה במבטי" .לא בלעדיי ",היא אומרת.
אני מתכוון למחות ,אבל סדום כבר אוחזת בידה ואנחנו צוללים
יחד.
נוכחותה של ירושלים במחשבותיי כמעט אינה מורגשת .נוכחותה
של סדום היא כמו הוריקן .היא לא טורחת להתעכב על החזיונות שמאגו
השאיר לי ,וצוללת היישר אל תוך העננים האפלים שהותיר מאחוריו,
