Page 235 - 22322
P. 235
שומרי הערים |235
בלתי אפשרי ששתיהן מנגנות בכל אלו בו־זמנית .אני לא בטוח כמה זמן
עובר — שעות ,כנראה — עד שאשלינג מצטרדת ומפסיקה לשיר .דולין
מחכה רגע בזמן שאשלינג לוגמת מהבירה החמישית שלה ,ואז מציעה
לה חליל כסוף מתוך המזוודה .אשלינג בוהה בה לרגע ,ואז לוקחת את
החליל בחרדת קודש ומצמידה אותו לשפתיה.
דולין שרה הפעם .הקול שלה צלול ומדויק בהרבה מקולה של
אשלינג ,אך הוא אינו נושא את אותו רגש עז שהפך את קרביי .המילים
נישאות ,ברורות וחזקות" .ה ֹיה היתה עלמה נאה שחיה לבדה /היא
חיה לבדה על החוף /לא היה דבר שיקל על לבה /רק לטייל לבדה על
החוף".
השיר נמשך ,מספר על קפטן שפגש בעלמה והתאהב בה ,שיכנע
אותה לבוא לספינתו ,ובבוקר גילה שגנבה את כל הזהב שלו וברחה
בחזרה אל החוף ,ושם הכריזה שתישאר לבדה לנצח .כשדולין שרה,
עיניה הכחולות העמוקות נחות עליי .לרגע אני מתנדנד בין שמי סערה
אפלים לתהומות האוקיינוס" .ג'וני?" מת'יו לוחש ,ואני מתנער ומצליח
להסיט את עיניי ,להימנע מהמבט המצמרר .אני חש שהבחירה בשיר
לא היתה מקרית.
הפאב מתחיל להתרוקן לאחר שהשיר מסתיים .אשלינג מביטה
בדולין ,תקווה בעיניה ,ואז מרימה את הגיטרה שלה ופורטת כמה
תווים .דולין מחייכת חיוך רפה ונדה בראשה .נראה שיש לה מקום אחר
להיות בו .השתיים מחליפות כמה מילות פרידה מהוסות ,ואז אשלינג
מתחילה לנגן .דולין בקושי אורזת את החלילים שלה לפני שהיא
יוצאת ,ולא מעיפה בנו אפילו עוד מבט .רוחות יכולות להיות פחות
או יותר ידידותיות ,אבל זו כבר השנייה שהעדיפה לא לומר לנו שלום.
מת'יו כל כך מופתע שהוא רץ אחריה ,אבל אני מרגיש רק הקלה ונותר
במקומי ,מקשיב לשיר — מזמור געגועים נוגה לאירלנד ,ממהגר שנאלץ
לעזוב לאמריקה בחיפוש אחר חיים טובים יותר לו ולאהובתו .הקול של
אשלינג מלא רגש ,וכשהשיר נגמר והיא מודה לקהל ,אנשים מקיפים
אותה ,מחמיאים לה על שירתה ומודים לה .אני פונה לבר כדי לשלם על
המשקאות שלנו" .לא צריך ",אומר המוזג" .כבר שילמו עליכם".
"מי?"
אני רואה שהשאלה מבלבלת אותו ,ומסתפק בלהשאיר טיפ.
