Page 234 - 22322

‫‪ 234‬רותם ברוכין|‬

‫אני מביט סביבי בפניהם של יושבי הפאב הבוהים בה‪ .‬אני מכיר את‬
‫ההבעות האלו — מבולבלות‪ ,‬לא נינוחות‪ ,‬מסוות את גלגלי השיניים‬
‫החורקים מאחורי המבט המרוכז‪ ,‬כשהזיכרון המבולבל מנסה לשווא‬
‫לשייך את האישה לזמן ולמקום‪ ,‬למצוא שביב מידע לגביה‪ ,‬אירוע‪,‬‬
‫נקודת מפגש‪ ,‬שם‪ .‬הם יודעים שהיא מוכרת להם‪ ,‬ודאי שהם יודעים —‬
‫הם הכירו אותה כל חייהם‪ .‬אבל הם לא מצליחים להיזכר בשום דבר‬
‫אחר לגביה‪ ,‬וכשהיא תלך‪ ,‬הם ישכחו שאי־פעם פגשו בה‪ .‬עד הפעם‬

‫הבאה‪.‬‬
‫רק אדם אחד אינו מגיב בבלבול הצפוי‪ .‬אשלינג‪ .‬איכשהו אני‬
‫לא מופתע מכך שהיא אחת מאותם אנשים נדירים שמסוגלים לראות‬
‫ולזכור‪ .‬חיוך מאיר את פניה‪ ,‬והיא מזנקת על רגליה ורצה אל האישה‪.‬‬
‫היא נעצרת מולה בבת אחת‪ ,‬כאילו רצתה לחבק אותה והתביישה‪ .‬דולין‬
‫מחייכת אליה‪ .‬הן מחליפות כמה מילים בקולות מהוסים‪ ,‬ואז רוח המקום‬
‫פושטת את מעיל הגשם שלה‪ .‬מתחתיו היא לבושה בבגדי מטיילים‪,‬‬
‫מכנסי חאקי מרובי כיסים וחולצה קלה עם הדפס של עננים — לא‪ ,‬לא‬
‫הדפס‪ .‬העננים על החולצה ממטירים גשם‪ ,‬משקפים את מזג האוויר‬
‫בחוץ‪ .‬נעלי ההליכה הגבוהות שלה מלאות בוץ‪ ,‬אבל הוא לא נדבק אל‬
‫הרצפה‪ ,‬כאילו הוא חלק מהנעל עצמה‪ .‬היא מחזיקה מזוודה גדולה‪,‬‬
‫ואני תוהה אם אשלינג הבחינה שהחפץ צץ מהאוויר‪ ,‬שהוא לא היה‬
‫יכול להסתתר בשלמותו מתחת למעיל שלה‪ .‬המזוודה מלאה בחלילים‬
‫ובחליליות בגדלים שונים‪ ,‬ובזמן שהיא מתחילה להרכיב אותם‪ ,‬אשלינג‬
‫יוצאת החוצה וחוזרת עמוסה בכלי נגינה נוספים — כינור‪ ,‬באנג'ו‪,‬‬
‫קסילופון‪ ,‬תוף אירי קטן עשוי עור — בוראן‪ ,‬אני נזכר‪ .‬איכשהו אני לא‬

‫מופתע שהיא מנגנת בכל אלו‪.‬‬
‫דולין ואשלינג מכוונות את הכלים שלהן בזמן שבפאב משתררת‬
‫דממה של ציפייה‪ .‬ואז הן מתחילות לנגן‪ ,‬וזה לא דומה לשום נגינה שאי־‬
‫פעם שמעתי‪ .‬הן תזמורת מלאה של שתי נשים‪ ,‬צלילים עדינים ופשוטים‬
‫ומדויקים משתלבים זה בזה‪ ,‬וקולה הרך והיפה של אשלינג נישא מעל‬
‫הכול‪ ,‬מהלך קסם על הפאב כולו‪ ,‬אולי על הכפר כולו‪ .‬הן ממשיכות‬
‫לשיר ולנגן‪ ,‬שיר אחרי שיר‪ ,‬מחליפות כלי נגינה לעתים קרובות‪ .‬אני‬
‫מתקשה לראות באיזה מהכלים דולין מנגנת בכל רגע‪ .‬כשאני עוצם את‬
‫עיניי‪ ,‬אני שומע בוראן‪ ,‬חליל‪ ,‬כינור וגיטרה מנגנים יחדיו‪ ,‬ויודע שזה‬